זה מתחיל בחדל-האוכל
מאת עזרא דלומי, 5.9.2005

מי שיבדוק, עשוי לגלות שהפרטת חדר האוכל הוציאה לקיבוץ את נשמתו, הרבה לפני השכר הדיפרנציאלי

לפני כמה שנים, כשרק התחלנו להפריט, שאלתי חבר תאב-הפרטה, למה כל כך חשוב לו להפריט את החשמל. הוא אמר: "צריך להפריט, כי אנחנו בזבזנים. כשכל אחד ישלם מכיסו, לא יהיו בזבוזים". אמרתי לו: "בסדר, בוא נחליט שלא נהיה בזבזנים, נשתמש בחשמל באחריות". הוא אמר: "אל תשלה את עצמך, אנחנו לא אלטרואיסטים". אולי הוא התכוון לעצמו.

מאז השיחה ההיא רכבת ההפרטות טסה לה במהירות, שברה הרבה מחסומים והמשיכה בטיסתה. במיעוט של הקיבוצים היא נעצרה לפני מחסום הפרטת השכר שנקבע כ"קו אדום". מעבר לגבול זה, זו "ארץ זרה". אבל מי ששם לב, ראה שהרכבת לא ממש נעצרה. במקרים רבים היא רק האטה את מהירות נסיעתה וממשיכה להזדחל לאיטה, דוחפת את המחסום, מתקדמת "רק עוד קצת".

"ההתקדמות" הזו מסמלת את  מה שמתחולל עתה בכמה מן הקיבוצים השיתופיים: קנס-פרס לבטלנים ולחרוצים (בהתאמה), תשלום עבור תורנויות ושעות נוספות ועוד כיו"ב. כך עוקפים את המחסום, בלי לשבור אותו.  כלומר, את השכר עצמו לא (עוד לא) מפריטים. או כאילו לא מפריטים.

ההשקפה לפיה "אפשר לעשות הכול" רק לא לחצות את הקו האדום, היא שטות. אם הכלל היחיד לקבלת "דרכון שיתופי" הוא שכר שוויוני, סופו שיופר. אפשר לקבוע קווים אדומים למגרש, אך הם יהיו בלתי רלוונטיים אם כללי המשחק לא יתאימו להם. חייב להיות מיתאם בין גבולות המגרש למשחק המשוחק בו. הם צריכים לשרת זה את זה. אם גבולות המגרש הם, למשל, שוויון וערבות הדדית – אזי השחקנים צריכים להתאמן בסולידאריות, כושר שיתוף ובמקרה הצורך, גם בחיפוי על חולשות של אחרים. השאלה אם זה יכול לקרות בשעה שהשחקנים אינם מתאמנים ביחד ולעתים אף כלל לא נפגשים זה עם זה.

***

הדברים הללו נכתבים על רקע הנטייה הגוברת בכמה מקיבוצי הזר"ש להפריט את חדר האוכל. אכן, אורח החיים בקיבוץ השתנה עם המעבר ללינה משפחתית וכניסת הטלוויזיות לבתים. הוא השתנה גם בעקבות יציאה של עוד ועוד חברים לעבודת חוץ ולעיסוקים עם שעות עבודה ואוכל גמישות. פחות ופחות חברים נזקקים לחדר האוכל במתכונתו המסורתית, ההוצאות הקבועות יקרות, כך שיש סיבה טובה להפרטה, מה גם שזו "הפרטה כשרה".

אלא שחדר אוכל איננו דומה לצריכת נעליים. זה אפילו לא צריכת חשמל. זו לא הפרטת מוצר שהוא "ברשות היחיד". חדר אוכל הוא "רשות הרבים". חוץ מלבוא לאכול זהו מקום המפגש לחברים שלעתים אין להם הזדמנות לראות זה את זה. חדר האוכל הוא "חישוק חברתי", מקום לאינטראקציה בין חברים. היעלמותו, לאחר סגירת המועדון והפרטת החוגים, היא פירוק של נדבך מרכזי הנחוץ לחברה שיתופית. קיבוץ שהשיתוף בו יתקיים מכוחם של "קווים אדומים" בלבד, ללא עמודי תמיכה חברתיים, יישחק ויחצה את הקווים הללו.

אז לפני ההפרטה – שלרוב מצמצמת עוד יותר את מספר האוכלים ודוחפת לסגירת חדר האוכל – חשוב לקחת אוויר ולחשוב על "הבימקום". למשל, אם מבטלים את ארוחת הערב, ראוי להותיר ארוחה (או שתיים) בשבוע, "מצ'ופרת" היטב, שתמשוך אליה מקסימום חברים. למשל, "ברנץ'" בשבת, שישמש מפגש למי שאינם רואים זה את זה כל השבוע ו"כבר שוכחים מי חבר ומי תושב". חברה הבנויה על אמונה, זקוקה "לבית כנסת". לחברה שאין בה מקום התוועדות חי ונושם, שהכניסה אליו איננה כרוכה ב"העברת כרטיס" שום קו אדום לא יעזור. 

 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט