השותף של הקיבוצים
מאת דני גוטוויין, 8.9.2005

בהתמודדותו על ראשות העבודה, מציב עמיר פרץ את האופציה הסוציאל דמוקרטית

כאלטרנטיבה לניאו ליברליזם של ברק ופרס. לקיבוצים זו בשורה חשובה.

 

המפץ הגדול, למי שלא שם לב, מתרחש בפריימריז של מפלגת העבודה

לראשונה מזה שנות דור, המאבק על הנהגת מפלגת העבודה איננו מתנהל על סדרי יום מדיניים יריבים. את מקום העימותים ההיסטוריים בין דיין לאלון ובין פרס לרבין, החליף מאבק בין תפיסה ניאו ליברלית שמבטאיה הם הזוג הלא מוזר, פרס וברק, מול מי שמייצג תפיסה סוציאל דמוקרטית, המתייחסת לישראל של שנות האלפיים ולא לנוסטלגיה של ימים שבהם בגרוש היה חור. המרת הוויכוח המדיני בוויכוח החברתי הוא המפץ הגדול. מפץ זה רשום על שמו של עמיר פרץ.

החבירה בין פרס לברק לא מפתיעה את מי שקורא את המציאות הישראלית בעיניים כלכליות ומעמדיות. שניהם מייצגים צדדים שונים של הקפיטליזם האכזר שצמח כאן בשלושת העשורים האחרונים. החבירה ביניהם מבטאת את נחישותם של המעמדות המסודרים בישראל, שלא לוותר על מפלגת העבודה ככלי בביצוע מדיניות ההפרטה וגידול הפערים. כנגד המדיניות הזאת יוצא עמיר פרץ.

למאבק הנוכחי על הנהגת העבודה נודעת משמעות שקשה להפריז בחשיבותה, על התנועה הקיבוצית בכלל, ועל הזרם השיתופי בפרט.

התנועה הקיבוצית קרסה לא משום שלא הייתה יעילה, לא משום שהרעיון השיתופי נוגד את טבע האדם וגם לא משום שהחביירה סוניה שכחה לכבות את האור במרפסת.

התנועה הקיבוצית קרסה משום שכמו מדינת הרווחה, כך גם התנועה השיתופית איננה יכולה להתקיים, אלא בתוך מעטפת פוליטית שיוצרת את ההסדרים הדרושים לקיומה.

ב-1977 החל בגין לפרום את מערכת ההסדרים הזאת. פרס סיים את המלאכה בתכנית הכלכלית של יולי 1985.

מייסדי ההסתדרות ומפא"י,  בשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, נאבקו כדי לרתום את התנועה הציונית ליצירת ההסדרים הכספיים והמוסדיים שיאפשרו את צמיחתה. כך הם הניחו את התשתית של המשק והחברה הישראלית והמשק השיתופי בתוכם.

ואולם, מאז שנות הששים, החלו בתוך תנועת העבודה להישמע קולות שקראו לניתוקה של הברית ההיסטורית בין תנועת העבודה והתנועה הקיבוצית.

רפ"י בשנות הששים וד"ש בשנות השבעים, הניחו את הבסיס מתוך תנועת העבודה לחיסול התשתית הסוציאל דמוקרטית שעליה ניבנו התנועה הקיבוצית ומדינת הרווחה.

מאבקו של פרץ על ראשות העבודה נעשה בשם הניסיון לשנות את המדיניות של המפלגה, מניאו ליברליזם לסוציאל דמוקרטיה.

כינונה של מדינת רווחה אוניברסאלית, על בסיס של צדק חלוקתי וויסות כלכלי, בא להקנות למעמדות הנמוכים ולמעמדות הביניים בטחון חברתי, שהוא תנאי לשימורה של הדמוקרטיה הישראלית.

ואולם החזון הסוציאל דמוקרטי של פרץ מכיל בתוכו גם את התנאים ההכרחיים לשיקומה של התנועה הקיבוצית. רק בחברה שיש בה רשתות ביטחון מתפקדות, יכולים להתקיים שיתוף, סולידאריות וערבות הדדית בנוסח הקיבוצי. את הלקח הזה לימדו אותנו היטב שלושים השנים האחרונות. הפרטתם של הקיבוצים הייתה חלק מהפרטתה של החברה הישראלית כולה.

על רקע זה, תפקידם של פרס וברק בשבירת מדינת הרווחה, שהיא, כאמור, תנאי לקיומו של הקיבוץ השיתופי, ועל רקע מדיניותו הסוציאל דמוקרטית של פרץ, שעשויה להניח את הבסיס לשיקומה, יש לתמוה על שתיקתם של נציגי התנועה הקיבוצית בכלל ושל הזרם השיתופי בפרט, במאבק המתחולל על ראשות העבודה.

בדור האחרון גילתה התנועה הקיבוצית כשרון מופלא לפעול בניגוד לאינטרסים העצמיים שלה: כך בהסדר הקיבוצים וכך בהפרטת הקרקעות, שהיו מלווים ביציאה הדרגתית של התנועה מן הפוליטיקה ומניסיון להוות גורם מעצב ומשפיע על החברה הישראלית.

עכשיו הזמן לתנועת פרסה. בחבירה של התנועה הקיבוצית למפץ הגדול של פרץ, היא עשויה להיות שותפה ליצירת חברה ישראלית סולידארית וצודקת ועל ידי כך גם ליצור בסיס מחודש לשיקומה וצמיחתה.

 פרופ' גוטוויין מלמד בחוג לתולדות עם ישראל באוניברסיטת חיפה .

 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט