הדלק הסמוי של ההפרטה
מאת עזרא דלומי, 14.9.2005
עזרא דלומי

נוטים לחשוב שמובילי הפרטת הקיבוץ הם המנהלים.

לא מדויק.

בעת משבר, גם  בעלי מקורות החוץ

הופכים לבעלי עניין בהפרטה


במאמר קודם (דת השיתוף, "שווים" 23.8.2005) הצבעתי על שלושה תנאים מרכזיים המאפשרים לקיבוץ לצלוח משבר: המצב כלכלי ו"רוח התקופה", התלויים גם בתנאי הסביבה החיצונית; הרוח הפנימית של הקיבוץ התלויה ברובה בעצמתה של ההנהגה המקומית וב"יחסי הגומלין" בינה לבין החברים.  אלה תנאים ראשיים, אך ישנם תנאי משנה שקשה להגזים בחשיבותם. 

 

הראשון – משך המשבר.

השני – האלטרנטיבות החוץ קיבוציות – כסף פרטי, רכוש ותעסוקה – שיש לחברים.

 

על הקריטיות של התמשכות המשבר כמעט ואין צורך להרחיב. אפשר להשוות זאת לירידה אל מתחת לפני המים ללא בלון חמצן, או שהייה במקום מאוד גבוה שבו החמצן דליל. במשל הזה חוזק הריאות ויכולת הסיבולת מבטאות את עצמת האמונה, היכולת לשאת את הנחלשים  ולדבוק ב"רוח הקיבוץ". ריאות חזקות ובריאות יאפשרו התמודדות עם משבר ממושך. כשהריאות חלשות, תוך זמן לא רב תבוא הקריסה.

 

האלטרנטיבות "הפרטיות" הניצבות בפני החברים הם גורם שיכול להעצים את ההתפוררות.

הנה הקיבוץ במשבר, עוד ועוד ברזים נסגרים, זאת בשעה שהחבר יכול לפתור את בעיותיו בכוחות עצמו. למה לו כל כאב הראש עם ביטולי חוגים, דחיית סיוד הדירה, הקושי לקבל רכב מהסידור, בשעה שמתחת לבלטה רובצת לה ירושה נאה שהותירו לו הוריו?

למה לו לחבר לסבול ממצוקה ומכאב הלב של המשבר, בשעה שמעבר לפינה ישנה קופה – קטנה או גדולה - שאיננה תלויה בהחלטות הקיבוץ?

נכון, זה לא "פתרון קיבוצי", אבל אם הקיבוץ השוקע כבר לא מספק צרכים אלמנטאריים, מי מחפש "פתרונות קיבוציים"?

 

נהוג לחשוב שמי שמובילים לשכר דיפרנציאלי הם המנהלים מ"כוח 17" (מקבלי 17 אלף ומעלה). אבל זו לא כל התמונה. "כוח 17" היה מתקשה לבצע את משימתו ללא בני ברית, ואלה נמצאים בקרב שכבת בעלי הרכוש והכסף הפרטי. בעת משבר - גם בקיבוץ שיתופי - הנטייה הטבעית של מי שיכול, היא לשדרג את השימוש בכספים פרטיים. השימוש עובר מצ'ופרים ואביזרים לבית "שנשארים בתוך המשפחה",  לדברים השייכים "לפרהסיה" – מרכב ועד בריאות ועד חוגי העשרה לילדים.

יצוין כי קואליציית ההפרטה כוללת עוד שני גורמים: התמימים, אנשי העבודות הפשוטות,  החושבים שגם הם ירוויחו ממנה; החרדים-מודאגים, החוששים "שהחזקים יעזבו" אם רצונם בשכר "לפי ערכם" לא יתמלא. אך לא בכך עסקינן כרגע.      

 

שאלת מקורות החוץ תלך ותתעצם ככל שעוד ועוד הורי חברים החיים בעיר ילכו לעולמם. הדבר יחזק את המשוואה "יותר מקורות חוץ = יותר רצון להפריט". לכן, באין פתרון קיבוצי מוסכם לשימוש במקורות חוץ, ובהנחה שבפוסט טראומה של משבר הקיבוצים יהיה קשה להגיע לפתרון כזה, סביר להניח שהשד יצוץ מעבר לפינה כל אימת שיפרוץ משבר בקיבוץ השיתופי.

 

מה עושים? ראשית - חשוב להוציא לאור את "הסוד האפל". להשתחרר ממצב שכולם יודעים שיש סוד, אבל לא מדברים עליו. אחרי הכול הסוד, הזה כבר לא באמת סוד ודיבור עליו אין פירושו הפקעת רכוש.

שנית - גם לעת שימוש במקורות חוץ, ראוי לנסח כללי מותר ואסור. שימוש-שימוש, אבל לא להוציא את העיניים לחברים שאין להם. כספים פרטיים הוא עניין השרוי בחצי תרדמת בעת שמצבו של הקיבוץ (השיתופי) טוב ויציב. ואולם בשעת משבר, השלד הזה נוטה לצאת מהארון ולהתפרע.

שלישית – לפעול שלא יהיה משבר.

רביעית – אם יש משבר – לדאוג שיהיה קצר....

 

ולבסוף, כחבר בקיבוץ דיפרנציאלי, עלי להודות שלמקורות החוץ של חלק מהחברים יש לעתים גם תרומה לכלל הציבור.

דוגמא קטנה: כחצי שנה לאחר שהותרה רכישת רכב פרטי, ללמעלה ממחצית החברים היה אוטו ליד הבית. שתי תוצאות חיוביות היו לכך: מצד אחד הקיבוץ מכר חלק מהרכבים הציבוריים והעשיר את קופתו; מצד שני לחברים הפרולטרים היה קל יותר לקבל רכב מהסידור.


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט