?מתנ"ס וזהו
מאת רמי שני, 15.9.2005

מתי בפעם האחרונה בדקנו ועדכנו את תכניה של החיה המכונה "חינוך קיבוצי"?


חינוך קיבוצי

תנועות שבין רטט קל לרעידת אדמה עברו על ניר-יצחק בארבע עשר השנים שבין מלחמת המפרץ הראשונה ומבצע שבת אחים (ההתנתקות מעזה). הביטוי המשמעותי ביותר לכך – היה במערכת החינוך, לאחר הפרטתה המנהלית. הילדים עברו לבית-ספר יסודי - אזורי, הלינה והאחריות על הילדים עברו מבתי הילדים לבתי ההורים. החינוך המשותף, כפי שהכרנו אותו, הפך לסיסמה הנשלפת רק כשנוח למישהו לעשות בה שימוש.

 

בעצם, מה זה בכלל חינוך?

כשאומרים 'זה לא חינוכי!', למה בדיוק מתכוונים?

מה היא 'יציקת תוכן חינוכי' למיכל תרבותי כלשהו?

 

לתחושתי, השאלות האלה לא נשאלו כלל בתהליך שעבר 'החינוך', כאן ובתנועה הקיבוצית כולה. היום הילדים מגיעים מבית הספר ל'מרכז שהייה', הדומה יותר למתנ"ס. חלקם נמצאים בחוגים, חלקם צופים בטלוויזיה, אחרים משחקים. כאמור, מתנ"ס. תוכן חינוכי-קיבוצי – אין שם.

בראיה כוללת – תהליך צריך שיהיו לו כיוון, דרך ויעד; שיהיו לו מנגנוני הובלה; שיהיו לו משאבים כספיים וערכיים (גם אם הערך הוא עוד כסף בסופו של דבר...) וצריך שתהיה לו השפעה.

מה מבין כל אלה נשאר בהליך החינוכי שעוברים ילדינו, מרגע שההורים מביאים אותם לבית התינוקות, עד לקבלת תעודת הבגרות? האם צריך להזכיר, שהתוצאה הסופית של החינוך (לא הלימודים – החינוך), צריכה להניב גם יתר אמון של החניכים בדרך הקיבוץ וחיזוק השורשים השיתופיים והסולידאריים?.

 

בואו נבחן לרגע מה יש במערכת הזאת חוץ מהפרק הלימודי.

דלק – יש: בכל שנה אנחנו מאשרים תקציב.

מנגנוני הובלה – יש: בקיבוץ פועלים מרכזונים לכל גיל ויש קבוצת אנשים פעילה בתחום זה. בפיהם ובידיהם תשובות, כמעט לכל דבר.

 ערכים – בקושי. מה שנותר הוא שרידים מהחינוך המשותף בתוספת אווירה קבוצתית מותאמת גיל.

כיוון, דרך ובעיקר יעד, הן שלוש רגליים שעליהן נשענת המערכת כולה, אבל נראה שמזמן הן לא הוגדרו על ידינו בהתאמה לצורכי החינוך בקיבוץ של ימינו.

 

המערכת החינוכית, גם כשהיא מנוהלת על ידי אנשים מוכשרים, מתקשה להתמודד עם מוסדות הקיבוץ. למשל, עד כמה יכול מנהל חיצוני להבין, שבקהילה קיבוצית-שיתופית יש לתת קדימות להשקעה במערכת החינוך?. האם הוא מבין שחוג לימודי, או מסגרת מעשירה אחרת (תנועת נוער וכו'), הם גם השקעה ולא רק "הוצאה"?  אם לא, אין להאשים אותו, שהרי אין מי שיאמר לו זאת.

העומדים בראש מערכות החינוך, הפכו ל'תקציבאים' הנאלצים להתמודד עם נושאים הרחוקים מענייני חינוך. הם 'מתקצבים' נסיעות לבית הספר ולחוגים; 'מתקצבים' שיפוצים לבתי הילדים; 'מתקצבים' רכישת ציוד. הם הפכו לחשבונאים במקום להיות מורי דרך.  קודם התקציב, אחר כך החינוך.

 

היום אנחנו נמצאים "ביום שאחרי" השינויים הגדולים  שעברה מערכת החינוך וכל גורמי ההשפעה בה.

שלושת הרגליים - כיוון, דרך ויעד, צריכות לשוב ולעמוד במוקד הדיון הציבורי שאותו על מוסדות הקיבוץ להוביל. עלינו לקבל החלטות שיובילו את מערכת החינוך לכיוון חדש, המתאים להתפתחויות שחלו בקיבוץ, תוך שמירה על ערכיו היסודיים.

 

רמי שני הוא חבר ניר יצחק וכתב גל"צ בדרום.


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט