לך לך, כקוד גנטי - הכשל העיקרי במאמר של מור פלג, "כשלון למופת", הוא עצם הציפייה מהבנים להישאר בקיבוץ. המצב הטבעי אינו של בנים הממשיכים בדרכי הוריהם. זו צריכה להיות ההנחה הבסיסית שלנו


שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
לך לך" כקוד גנטי"
26.6.2006

ראשי   > אידיאלי


מתוך אתר אורט

 

 

הכשל העיקרי במאמר של מור פלג, "כשלון למופת", הוא עצם הציפייה מהבנים להישאר בקיבוץ. המצב הטבעי אינו של בנים הממשיכים בדרכי הוריהם. זו צריכה להיות ההנחה הבסיסית שלנו


במאמרו "כישלון למופת" ("שווים", 7.6.06), העלה פלג מור על סדר יומנו את אחת הסוגיות המרכזיות לשאלת עתידה של התנועה הקיבוצית, עתידם של הקיבוצים – סוגיית בני הקיבוץ. מור הציף בצורה החריפה ביותר את תמונת המצב העגומה, באופן המחייב אותנו לתת עליה את הדעת. מאמרו עשוי להוות מסד לדיון ציבורי. בכך חשיבותו. מור כתב את המאמר בדם לבו וביטא תחושה אותנטית של רבים. עם זאת, לדעתי הוא פספס בגדול. הוא פספס בהסבר הבעיה, בכך שלא הציג אלטרנטיבה ובמסקנתו הסופית, אותה ניתן לתמצת במילה אחת – ייאוש. מה הוא מציע, חוץ מלהתייאש ולבכות?

 

מדבריו של מור ניתן להסיק שהכל היה טוב בקיבוץ, ולכן איש לא חשב על שינויים, וכל הצרות של הקיבוץ נוצרו כיוון שהוא זחל על גחונו כדי לרצות את הבנים, התרפס בפניהם, הציע להם את כל העולם (אפילו ללמוד בלי לחכות בתור!!!) והם, במקום להיות אסירי תודה, בעטו. בשלב הבא הקיבוץ שינה את דרכו, אך ורק כדי לרצות את הבנים, וגם זה לא עזר. והיום, כתוצאה מכך, אין בנים ומכאן שאין המשך, ומכאן שאין עתיד והקיבוץ אינו אלא "כישלון למופת" (פרפראזה על מאמרו המפורסם של מרטין בובר אודות הקיבוץ – "אי כשלון למופת").

 

****

אני חולק על גישתו. השינוי בקיבוצים, כולל השינויים שאותם אני שולל בכל ישותי, הם תוצאה אותנטית של משבר הקיבוץ במתכונתו הישנה. הם לא נעשו כדי להשאיר את הבנים, אלא בשל חוסר שביעות הרצון הן של החברים והן של הבנים. אכן, אחד הסימפטומים הקשים של המשבר היה נטישת הבנים.

 

שנית, אם הקיבוץ חפץ לגדול, אל לו לצפות רק להתאמת המצטרפים הפוטנציאליים אליו, אלא במקביל עליו להתאים את עצמו אליהם. אם קהל היעד הרצוי הוא הבנים, הרי שעל הקיבוץ להתאים עצמו לבנים. אם הוא ניסה כן ולא הצליח, יתכן שהוא טעה בהגדרת קהל היעד, או שלא הבין נכונה כיצד להתאים עצמו אליהם, ואולם עצם הנכונות להשתנות היא חשובה.

 

שלישית, מאוד לא אהבתי את ההתבכיינות בנוסח (נא לקרוא במבטא פולני כבד) – "מה לא עשינו למענכם, ואתם, לא רק עזבתם, אלא אפילו לא אמרתם תודה". יש לזכור שבני הקיבוץ אינם רק הבנים של הקיבוץ, אלא גם הבנים של חברי הקיבוץ. כחברה שיתופית, הקיבוץ ערב לחבריו גם ביכולת לסייע לבנים. הסיוע הזה אינו על תנאי, שהרי אין הורים על תנאי, ואין הוא מותנה בחזרה לקיבוץ. יש קיבוצים שנתנו לכל בניהם לימודים גבוהים. קיבוצים אחרים פתחו להורים תכניות חיסכון, שיאפשרו תמיכה בילדיהם. צעד זה ראוי ללא קשר לחזרה לקיבוץ, כך שאי החזרה לקיבוץ אינה מעידה על המהלך כשגוי.

 

רביעית, אני שולל את גישתו כאילו הקיבוץ מאבד את ייחודו בכך שהוא, למשל, מוותר לבנים שלו ומאפשר להם ללמוד בלי להמתין בתור וכו' וכו'. לדעתי, התפיסה הזאת, היא אחד הכשלים של הקיבוץ הישן ואחד הגורמים למשבר. על הקיבוץ להעמיד במרכז את התפתחותו המירבית של החבר כדגל של הקיבוץ, כביטוי עילאי של הערבות ההדדית; לא כאיום על הקיבוץ ולא כעשיית טובה לחברים ולצעירים כדי לרצות אותם.

 

קיבוץ הרואה במימוש הצרכים של הצעירים, ובראשם הצורך בהתפתחות אישית, איום או עשיית טובה, ולא ערך שהוא מחויב לו, הוא קיבוץ שאין לו עתיד (ולדעתי אין לו גם הווה, כי גישתו לקויה מיסודה). אין כל סתירה בין מימוש צרכים אלה לקיבוץ. להיפך, היכולת של הקיבוץ לממשם הוא אחד המבחנים המרכזיים של הרעיון השיתופי. יש צורה אחת של התפתחות אישית הסותרת את חיי הקיבוץ – הרצון להרוויח כסף באופן פרטי. מי שזו מטרתו בחיים, לא יוכל לממשה בקיבוץ. מי שאינו רוצה להרוויח כסף פרטי – מן הראוי שיוכל להתפתח בקיבוץ לפחות כמו מחוצה לו, ועדיף - יותר מאשר מחוצה לו.

 

חמישית, ההשוואה לחרדים חסרת שחר. החינוך החרדי מבוסס על שטיפת מוח מגיל אפס להסתגרות מפני העולם הסובב ועל הפחדה מפניו. אם כדי להשאיר את הבנים עלינו להסתגר כמו החרדים... אני מוותר על התענוג. אם נהיה כאלה, לא נהיה אנחנו. אם לא נהיה אנחנו, מה הטעם באורח החיים הזה?

 

שישית – הכשל העיקרי במאמר, הוא עצם הציפייה מהבנים להישאר בקיבוץ. לדעתי, המצב הטבעי אינו של בנים הממשיכים בדרכי הוריהם, אלא של בנים הבוחרים בדרך אחרת. אם זו תהיה נקודת ההנחה הבסיסית שלנו, נוכל להתמודד טוב יותר עם סוגית הבנים. נדע שאיננו יכולים להסתמך עליהם, אלא עלינו לחפש אפיקי צמיחה נוספים. נדע, שכיוון שחזרתם אלינו אינה המצב הטבעי, ומצד שני, אין טבעי יותר מהרצון שלנו בחזרתם אלינו – עלינו להתאמץ במיוחד כדי שהם יבחרו בדרך הזו. עלינו להיות טובים מספיק, כדי להוות בעבורם חלופה טובה יותר מחלופות אחרות. עלינו לחנך אותם על ערכים, שאותם ינסו להגשים בכל מקום, אך לשאוף להיות המקום בו הגשמת הערכים הללו תעלה על כל חלופה. זה האתגר שלנו.

****

כשהייתי בן 16, ידעתי שלא אחיה באורח החיים העירוני של הוריי, אלא שברצוני להיות שותף להקמת קיבוץ צעיר; שלא אחיה במרכז הארץ, בקרבתם, אלא בספר, בפריפריה הרחוקה. בגיל 17 התבייתתי על היעד הספציפי – אורטל. עזבתי את הבית ואת דרך החיים בה גדלתי, והלכתי לי אל מחוז חפצי, מתוך רצון להגשים את אמונותיי וחלומותיי. אגב, אני מאמין שאמונותיי נזרעו בחינוך שקיבלתי בבית, אך שהגשמתם האמיתית היא באורטל.

 

אילו הוריי ניסו לעצור בעדי (הם לא), הייתי משיב לאבי בשאלה: "אתה מדבר?!". אבי עזב בגיל 17 את ביתו, את ארצו, את הוריו ומשפחתו ועלה, בודד, לארץ ישראל. הוא לא ידע אם עוד יזכה לראות את הוריו ואת משפחתו. הוא הלך בצו לבו, להגשמת אמונתו וערכיו.

 

אם ילדיי ירצו ללכת למקום אחר, תהיה לי זכות מוסרית להלין עליהם? אם אני לא הלכתי בדרך הוריי, שלא הלכו בדרך הוריהם, מדוע עליי לצפות מילדיי שילכו בדרכי? העם היהודי החל את דרכו ב"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". זה הקוד הגנטי היהודי, והוא עובר, כנראה מדור לדור.

 

מצד שני, קיים ביהדות גם האתוס על חוני המעגל, ש"פעם אחת היה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שהוא נוטע חרוב. אמר לו: זה לכמה שנים טוען פרות? אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברי לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותיי לי, כך אטע אני לבניי. ישב חוני לאכול, נפלה עליו שינה ונתנמנם. עלה צוק והקיף עליו ונתכסה מעיניים וישן שבעים שנה. כשננער, ראהו לאדם אחד שהוא מלקט מאותו חרוב. אמר לו: אתה הוא שנטעתו? אמר לו: אבי אבא. אמר: ודאי מנמנם הייתי שבעים שנה". זה מסר שונה מן היסוד מ"לך לך"; מסר של מי שקיבל את הנחלה מאבות אבותיו והוא מנחילה לנכדיו.

 

בין שני האתוסים הללו עלינו לנווט – הבנת רצונם של הבנים לסול את דרכם השונה בעצמם, והרצון שלנו שילכו בדרכנו.

 

אם אנו מאמינים בערכי הקיבוץ השיתופי (ואם אנו מכריעים שוב ושוב להמשיך בדרך זו, סימן שאנו מאמינים בה) עלינו לחנך את ילדינו על הערכים הללו. אם ילדיי לא יבחרו  באורטל, כיוון שיחפשו דרך טובה יותר למימוש הערכים הללו (למשל, הקמת קיבוץ חדש. למשל, עשייה חינוכית משמעותית. למשל, חיפוש מקום בו נחוצה יותר תרומתם לחברה) אראה בכך הצלחה חינוכית גדולה. אם הם לא יבחרו באורטל מתוך גישה אגוצנטרית ואגואיסטית, רצון להתעשר וכו', אראה בכך אי הצלחה למופת. המשימה שלנו היא לחנך לדרך החיים הטובה ביותר. האתגר שלנו, הוא להפוך את הקיבוץ למקום המתאים ביותר למי שירצה להגשים את דרך החיים הזאת.

 

אם נצליח בחינוך לדרך החיים הקיבוצית ובבניית קיבוצנו כמקום המתאים להגשמתה, בנינו, ולא רק בנינו, ירצו לחיות בו. לבנינו תהיה זו חלופה טבעית למדיי, כיוון שאהבת הבית פועמת בלבם. ולאלה שיבחרו לחיות בקיבוץ, נדע לאפשר להגשים את עצמם ולהתפתח, לא כדי "לשחד אותם", אלא כיוון שבכך נגשים בצורה טובה יותר את דרכנו הקיבוצית.

 

 



ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט