בזכות הקהילה - פיתוחה של סולידאריות קהילתית איננה רק מענה ראוי למציאותנו המופרטת, אלא גם דרך לקידום חזרתה של מדינת הרווחה

שיתופי-חדשני / אורי הייטנר
בזכות הקהילה
13.9.2006

ראשי   >   קיבוץ-קיבוץ
מתוך אתר של "מעגל הקבוצות"

 

 

פיתוחה של סולידאריות קהילתית איננה רק מענה ראוי למציאותנו המופרטת, אלא גם דרך לקידום חזרתה של מדינת הרווחה


ידידי י', שבנעוריו היה מרקסיסט אדוק והיום הינו תאצ'ריסט מובהק, הוא מתנגד חריף למדינת הרווחה. בעיניו, המדינה היא מתכון לבזבוז, לחוסר יעילות, לשחיתות, ללא יוצלחיות, ולכן יש לצמצם אותה למינימום האפשרי; למינימום שבמינימום.

 

אני, כמי שמאמין ברעיון מדינת הרווחה, מרבה להתווכח עימו על הנושא. במציאות החברתית הקשה שצפה במלחמה, אני רואה הוכחה לצדקת טענותיי. באין מדינת רווחה, נוצר מצב של חוסר צדק בסיסי, שבו החלשים בחברה מופקרים לגורלם, וכפי שהם הקורבן של כל מדיניות כלכלית, וכפי שהם הנפגעים העיקריים של שפל כלכלי אך הם גם משלמים את מחיר השגשוג הכלכלי, וכפי שאין הם שווים במימוש זכותם לחינוך ולבריאות, כך הם אינם שווים גם במימוש זכותם לביטחון. הנה, תוצאת ההפרטה הקיצונית, היא שגם הביטחון מופרט – מי שיש לו מקבל יותר ביטחון ומי שאין לו מקבל פחות.

 

כשפגשתי את י' בשלהי המלחמה, רציתי לומר לו: "נו, אתה רואה? זה פרי הבאושים של הרס מדינת הרווחה". הרי הוא לא יוכל להתווכח עם העובדות... אך הוא הקדים אותי: "נו, אתה רואה? איפה מדינת הרווחה? המדינה נחלה כישלון מחפיר. לא הצליחה לדאוג לציבור. כל מה שנעשה בהצלחה למען העורף נעשה בידי ההון הפרטי והמגזר השלישי. מה שגיידמאק עשה ביום אחד, המדינה לא הצליחה לעשות בחודש".

 

מי צודק?

במלחמה הזאת היו גילויים יפים של סולידאריות חברתית, התנדבות ותרומה לחברה. אולם התמונה העיקרית היא שלילית – החלשים בחברה הופקרו לנפשם. הגישה על פיה מדינת הרווחה מסרסת את החברה, ואם המדינה תיסוג מאחריותה, יפרחו במקומה האחריות הוולונטרית של הקהילה, האחריות של המשפחה, אחריות הפרט, התבררה כאשליה.

 

***

 

במהלך המלחמה התנדבתי ימים רבים בקריית שמונה, בצפת ובטבריה. לא ראיתי שם את הקהילה. פשוט, לא היתה קהילה. כל אחד דאג לעצמו. החזקים נטשו והשאירו אחריהם את החלשים. במקרים רבים, לא היתה משפחה. הרי אם פגשתי זקנים עריריים היושבים בביתם ורועדים מפחד, אינם מסוגלים לרדת למקלט, והמטפלים הזרים שלהם ברחו – איני יכול להאשים רק את המדינה, את הרשות המקומית ואת הקהילה. הרי לאותו זקן יש ילדים ונכדים. איפה הם? היכן האחריות שלהם? וכאשר תושבים בשכונת עוני מראים לי את המקלט המטונף שלהם, איני יכול שלא לתהות – מדוע הם אינם מנקים אותו? הרי גם להם יש אחריות על חייהם, לא רק למדינה, לא רק לעירייה.

 

מסתבר, שכאשר המדינה נסוגה מאחריותה, לא החליפו אותה לא אחריות הקהילה, לא אחריות המשפחה ולא אחריות הפרט. הטענה שמדינת הרווחה מנוונת את הקהילה ואת הפרט ונסיגתה תחיה אותם הוכחה כחסרת שחר.

 

מצד שני, המדינה אינה צריכה להחליף את אחריות הקהילה, את אחריות המשפחה ואת אחריות הפרט.

 

מה המסקנה?

 

המסקנה שלי היא שסוגיית מדינת הרווחה אינה הסוגיה האמיתית שצריכה להטריד אותנו. מדינת הרווחה אינה ערך, אלא כלי לממש ערכים. הערך הוא הסולידאריות החברתית. בחברה המקדשת את הסולידאריות החברתית, את הערבות ההדדית, את האכפתיות, את הרעות והחברות, את ה"אדם לאדם – אדם", המדינה רואה עצמה אחראית לחברה, הקהילה רואה עצמה אחראית לפרטיה וגם במשפחה מתקיימת הסולידאריות. חברה כזו מעצימה את הפרט ואת אחריותו לעצמו, לחייו ולסביבתו. כאשר החברה מתבססת על ערכים של תחרות פרועה, של שוק פרוע, של תאוות בצע, של "אדם לאדם – זאב" – המדינה בורחת מאחריותה, ושום יד נעלמה אינה מחליפה אותה. בחברה כזאת – הכל דועך. ובשעת משבר – הכל קורס.

 

***

 

החטא החמור של בנימין נתניהו כשר האוצר, לא היה הרס שאריות מדינת הרווחה, אלא הטמעת המסר האנטי סולידארי – מסר הג'ונגל. המסר לפיו העניים אשמים בעוניים והמובטלים הם בעצם בטלנים וגם החולים הם מתחלים, אינו מתרץ רק את הקיצוצים בתקציב הממשלה ובמגזר הציבורי, אלא הוא נותן לגיטימציה אידיאולוגית להפקרת החלשים, שהרי הם אשמים בחולשתם ואם לא נדאג להם הם יפסיקו להיות פרזיטים ויתחילו לדאוג לעצמם. וכך החברה הישראלית החליפה את אתוס האכפתיות, החברות והסולידאריות, באתוס של כל אדם לעצמו, לנפשו ולגורלו. את התוצאה ראינו במקלטים בקו העימות.

 

התרסקות מדינת הרווחה לא חיזקה את הקהילה, אלא להיפך – החלישה אותה מאוד. אולם היו במלחמה הזאת גם קהילות חסונות, שתפקדו היטב, שדאגו לכל חבריהן ובפרט לחלשים שבהן. בקהילות הללו, החזקים נשארו עד היום האחרון ולא נטשו ביום הראשון. בקהילות הללו – השירותים לאדם סופקו בכל תקופת המלחמה. בקהילות הללו – הקשישים, החולים, העולים החדשים והנכים, קיבלו את המענה הטוב ביותר. לא בזכות המדינה – בזכות הקהילה.

 

הקהילות הללו, הן היישובים שיש להם אידיאולוגיה של קהילה, של סולידאריות, של אכפתיות ומסורת של חברות וערבות הדדית. אלו הן הקהילות הכפריות, הקיבוצים, המושבים והיישובים הקהילתיים.

 

אני חייב לציין, כמי שמרבה לתקוף את הקיבוץ המופרט ולתארו כמי שאימץ את הדרוויניזם החברתי בגילויו הקיצוני ביותר, שבמלחמה גם הקיבוצים המופרטים עמדו במבחן הסולידאריות החברתית והחוסן הקהילתי. יתכן שהם פשוט קרובים עדיין למציאות טרום ההפרטה ובשעת משבר הם יודעים עדיין לתפעל את הקהילה הסולידאריות. אך יתכן שיש בהם יסודות בריאים של חברות וערבות הדדית חרף ביטול השותפות.

 

כמי שדוגל ברעיון מדינת הרווחה, איני רואה במדינה חזות הכל. אני מאמין בראש ובראשונה בקהילה. הקהילה השיתופית היא המופת של סולידאריות, אך יש לעודד את הסולידאריות הקהילתית בכל שכונה עירונית ובכל יישוב כפרי. יש לעודד זאת, גם במציאות של נסיגה ממדינת הרווחה. אין לקבל את התרסקות מדינת הרווחה כתירוץ להתרסקות הקהילה. באין מדינת רווחה, חשיבות הקהילה גדולה יותר. ובשעת משבר – קהילה סולידארית וחסונה יכולה להחזיק מעמד היטב גם כאשר המדינה אינה קיימת, כפי שלא היתה קיימת במלחמה.

 

ככל שהחברה והקהילה יאמצו ערכים של סולידאריות וצדק חברתי, כך ניצור משקל נגד מול אידיאולוגיית "הפרט ככל יכולתך; להפריט כל מה שזז". ככל שנצליח בכך, נקדם גם את תחיית מדינת הרווחה.




ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט