בין פערים למקלחת משותפת - הוויכוח הממשי על עתיד הקיבוץ נוגע לפערים שבין החברים ובין הקיבוצים. החזרה אל חטאי המקלחת המשותפת ואל עריצות הקולקטיב, היא בריחה מן הוויכוח האמיתי. (חלק ראשון)

בין פערים למקלחת משותפת
מאת עזרא דלומי, 25.1.2007

 

הוויכוח הממשי על עתיד הקיבוץ נוגע לפערים שבין החברים ובין הקיבוצים. החזרה אל חטאי המקלחת המשותפת ואל עריצות הקולקטיב, היא בריחה מן הוויכוח האמיתי. (חלק ראשון)


בתחילת שנות השבעים, זמן לא רב לאחר שהתקבלתי לחברות בקיבוץ, מוניתי לתפקיד החצרן. במסגרת עבודתי זו תיקנתי זגוגיות שבורות, דאגתי לסולר במיכלים, ניקיתי  ארובות, סידרתי את חדר האוכל לקראת קבלת שבת, עשיתי חצרנות בבתי ילדים, הייתי אחראי  לציוד לזמניים ועוד כיו"ב.

עוד דבר שהייתי אחראי עליו הוא חלוקת "אספקה קטנה" לחברים.

נוהל החלוקה היה כזה: בכל יום חמישי בערב היו החברים תולים שקית בד קטנה על אחד הקולבים במקלחת הציבורית, מכניסים לתוכה פתק שבו כתובות בקשותיהם: למשל, שני סבון גוף, מברשת שיניים, סמרטוט רצפה, סכין גילוח, שמפו, שרוכי נעליים, סיגריות ("נדיב") ועוד מיני צרכים המשמשים את החבר בשוטף.

אבל היה עוד מוצר, רגיש למדי, שהייתי אחראי לספקו, ואוי לי ואבוי לי אם יחסר בסטוק. זהו מוצר שאין לומר עליו "אין עכשיו, יהיה בשבוע הבא". המדובר באמצעי מניעה ובעברית תקנית - קונדומים.  במסגרת האחריות על האספקה קטנה הייתי אחראי גם על אספקת הקונדומים. הימים אז לא היו ימים של מין חופשי, או מזדמן, המחייב זהירות מפני מחלות והצבת קונדומים באוטומטים, אלא ימים שהדיבור על מין ועל אמצעי מניעה היה חשאי ואפוף סוד.   

דרך מיוחדת היתה לחברים להזמין קונדומים. לרוב הם לא השתמשו בשם המפורש, אלא  בקודים: "גומי קטן", "גומי עוצר", או סתם "אספקה קטנה". וכשהיה כתוב על הפתק "קונדומים", זה היה בדרך כלל בכתב גברי. כלומר, החברה היתה כותבת בכתה העדין את הרשימה "הרגילה" והחבר, בדרך לתליית השקית, היה מוסיף "קונדומים". ניתן היה להבחין בבירור בהבדלי הכתב.

וכך אני, חבר עול ימים, ידעתי מי עושה "כמה" וגם יכולתי לחשוד, במקרה של בקשות לכמויות מופרזות, שמא יש צלע שלישית שעבורה מזמינים את ה"אקסטרה".

סוד כמויות השימוש באמצעי המניעה היה עובר מחצרן לחצרן במהלך החפיפה ביניהם וככל הידוע לי לא חמק ממחסן האספקה לידיעת הציבור. 

 

מדף שני מימין

יום אחד, בשעה שהמטפלות הגיעו ל"שעת שוק", כדי לקחת אספקה גדולה שאיננה מחולקת בשקיות, הגיע יחד עימן אחד החברים כשהוא נושא על כתפיו את בנו הפעוט.

"אני יכול להיכנס רגע למחסן לקחת משהו?", הוא שאל.

"בסדר", השבתי, "תיכנס".

בזווית העין ראיתי שהוא ניגש למדף השני מימין, ששם נמצא קרטון הקונדומים, נוטל חפיסה ומכניסה לכיסו.

רצה הגורל ובנו הפעוט הבחין במעשה.

וכך, התפתח הדיאלוג הבא:

ילד: "אבא, אבא, אני רוצה לראות מה שמת בכיס".

אבא: "כלום, כלום, לא שמתי כלום", אמר האבא במבוכה.

ילד (מרים קול): "אבל ראיתי ששמת".

אבא (בלחש): "שששששש, לא שמתי כלום".

"לא נכון, שמת!", התחיל הילד לייבב  כשמטפלות ואני צופים בדרמה המתפתחת.

ה"כן שמת" וה"לא שמתי" נמשכו כשתי דקות, עד שהחבר הרים את הילד הבוכה על ידיו וחמק במהירות מן המחסן.

"מהו לקח שהוא לא רוצה לספר לילד?", תהתה באוזני אחת המטפלות, ואני עשיתי עצמי כלא רואה - לא שומע...

היו עוד הרב קוריוזים סביב חלוקת "אמצעי המניעה", אך אסתפק בכך.

***

ולמה נדרשתי בכלל לקטע הזה? ראשית, כי בעיניי הוא משעשע; שנית, הוא כזה כאילו סקסי; שלישית, מה שיותר חשוב, כדי להודות שאכן, בראי ימינו אלה ולא רק ימינו אלה, דברים שהתרחשו בעבר בקיבוץ –  גם אם נעשו מסיבות מתבקשות ובתום לב, למשל כדי לחסוך בכסף או בנסיעה לעיר הסמוכה - נתפסים כתמוהים, הזויים ובלתי מתקבלים על הדעת.  שהרי "השליטה" של החצרן, ולו במידע, על תדירות חיי המין של החברים, יכולה להיחשב בימינו לחדירה לצנעת הפרט.

חיי הקיבוץ בעבר היו רוויים בדוגמאות כגון אלה ואף חריפות מהן עת הוכפף רצון הפרט ל"צרכי הקיבוץ", ה"אני" שועבד ל"אנחנו", והעמדות האישיות ל"אמיתות" שיצאו מחצרם של אדמו"רים תנועתיים. הכל, במינון כזה או אחר, נכון. גם הסיפור המזעזע שהביא דודו פלמה, על ועדת הנקה שכפתה על חברה להניק תינוק אחר, משום שאמו "התייבשה". ומה לנו יותר מסיפור הפילוג שקרע משפחות על סוגיה שספק אם רוב  הנקרעים והמתפלגים הבינו אותה לעמקה ומאליה עולה השאלה האם לא נטרפה דעתם מתוך נאמנות עיוורת לזרמים ומנהיגים שכל אחד מהם משכם לצידו.

 

רטוריקת הגולאג

אין ויכוח על העובדות. הבעיה היא עם השימוש באותן עובדות ובאותה רטוריקה – להלן "רטוריקת הגולאג" - כתחמושת בוויכוח המתנהל כיום בין השיתופי ל"מתחדש". שוב חוזרים לאותם ילדים שלובשים אותו לבוש, אוכלים אותו אוכל ומנותקים ממשפחתם; שוב חוזרים לטענה שמישהו חושב בשבילנו ואומר לנו מהי האמת; שוב אותו סדרן עבודה שכופה עלינו ענף שאיננו רוצים לעבוד בו; שוב מחליטים בשבילנו איזה סרט נראה, באיזה יום יגיע הספר ולאיזה מופע ניסע ועוד ועוד ועוד, הכל בשם הצורך להכשיר את ההפרטה ואת פערי השכר.

 חברים יקרים, סדרן העבודה (אם עוד יש) כבר לא כופה עלינו היכן לעבוד; "מאיר" כבר לא אומר לנו מה לחשוב; "חזן" לא מחליט מה נקרא, ו"טבנקין" לא מגייס אותנו באופן אוטומטי לשום מקום. אף אחד לא מחליט בשבילנו מה ללבוש, מה לאכול, איזה סרט לראות ובאיזה שעה להשכיב את הילדים לישון.

 תתעוררו, זה נגמר מזמן. הנשק הזה חלוד, לא רלוונטי. הסיפור העצוב והנוגע ללב של דודו פלמה, על ע. הלל ואימו, כחלק מ"רטוריקת הגולאג", לא שייך לוויכוח בין הזר"ש לדיפרנציאלי, כפי שהוא מתקיים בימינו. גם לא דיבורים על ה"אוונגליסטים הקיבוציים" שכל האמת בידם והם כופים דעתם על האחרים ואוי לחושבים אחרת. ה"אנחנו" מזמן נסוג מפני ה"אני". אין ועדות מסדרות, אין דין התנועה. יש פריימריז אישיים והתמודדות על כל תפקיד ועמדה במסגרת שוק חופשי ומכרזים.

החזרה הבלתי פוסקת לרטוריקה הזו, כאילו הדברים הללו מתרחשים ברגע זה ממש, מזכירה את מה שעשו אנשי הליכוד בשנות השמונים: לאחר עשר שנות ישיבה בשלטון והנהגת שוק חופשי בכלכלה, הם המשיכו להאשים את שלטון מפא"י ושלטון "הפנקסים האדומים" בכל מחדל שלטוני, בכל שביתה ובכל אינפלציה משתוללת. כאילו הם לא נמצאים עשר שנים בשלטון. כאילו להם אין אחריות.

 

עיקר המחלוקת

מקנן בי החשש, בהקשר שלנו, שזו דרך – אולי לא מודעת - לעקוף את הוויכוח האמיתי שהוא, להערכתי, על נושא מאוד מצומצם וממוקד. עם זאת הוא בעייתי וקשה לפתרון. עניינו, במשפט קצר: אגואיזם, סוציאליזם והפער הכספי שביניהם. בסופו של דבר זהו לב הסיפור.

אם מציבים את הוויכוח הזה על השפיץ של הפירמידה, הוא מתמצה בשאלה: האם 30 אלף ₪ לאחד ו-4000 ₪ לשני, או (נניח) 8000 ₪ לכל אחד מהם? זהו לב העניין. זה התזקיק הכי מזוקק של הדילמה.

כי אם מסכימים על 8000 לכל אחד, אז הערבות ההדדית, הסולידאריות, הבעלות המשותפת על הנכסים הן נושאים המובנים מאליהם; אם שלושים אלף לאחד ו-4000 לאחר, יש ויכוח על מה להציל מהערבות ההדדית, על גודל רשת הביטחון, באילו נכסים לפצות על הוותק של בעלי ה-4000, כלומר – השיוכים וההורשות למיניהם ועוד.

די ברור שבהצבת דילמה על השפיץ של הפירמידה, יש משהו פשטני. זה גורם לעתים  להתעלמות מן הבסיס ומן היסודות. ובכן, ברור לי שמצב של 8000 לכל איננו יכול להתקיים כעניין לעצמו. הוא מחייב תשתית ערכית, אמונית, רמת יחסים מתקבלת על הדעת בין החברים, זיקות הדדיות חזקות ועוד. אין ספק שמצב כלכלי טוב מאפשר למצב שוויוני של 8000 לכל להתקיים ביתר קלות. כידוע, בהרבה מאוד מן הקיבוצים המרכיבים הללו נשחקו, או אף נעלמו ועימם פג הרצון ליחד משותף כפי שהיה וההעדפה – בדרך כלל, בלחץ החזקים ובעלי היכולת – היא: 30 אלף לאחד, 4000 - לשני.

***

נוכח התגובות שאני מקבל לרשימותיי, אני חש צורך לחזור על דבר שכתבתי כמה עשרות פעמים, בבחינת להקדים תרופה למכה. אינני שולל, ובעצם אין לי זכות לשלול או להתנגד, לרצונם של חברים וקיבוצים להפריט את עצמם ככל שיחפצו. שהרי הקיבוץ שלי בעצמו ביצע את המהלך. גם אינני חש צורך, כפי שבא לידי ביטוי אצל חלק מהכותבים, לסנוט ב"מתחדשים" על כישלונם לשמר את המסורת, או על חריגה של אחוז זה או אחר מן התקנון בעת קבלת ההחלטה על ההפרטה.

 אף כי זה מצער, שכן אני מאמין שחברה שוויונית היא צודקת יותר, ואף שיש גם איזו תחושת אובדן ועצב על חברים קרובים שמעמדם בפירות הנכסים שיצרו השתנה לרעה, או עולמם הרעיוני נפגע, זה בא ממקום של השקפת עולם סוציאליסטית כללית. זה לא צער קונקרטי על התנועה הקיבוצית, הגם כי ברור שזו הסביבה הרלוונטית שלי. ועל אף אי ההסכמה ועל אף הוויכוח ועל אף הצער, אני סבור כי הכלל של חבר וקיבוץ באמונתם יחיו קודם להסתייגויות. השאלה הרלוונטית לענייננו היא כיצד קיבוץ וחבר באמונתם יחיו באותה תנועה, בשעה שהאמונות נעשות שונות זו מזו באופן מהותי.  


 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט