הכי קל להאשים את השיטה - לא ניתן לדון ברצינות במשבר הקיבוץ, מבלי להתחשב בשינויים שחלו בחברה הישראלית ובגורליות השפעתם עליו ועל תודעת חבריו. זה לא רק "השיטה"
"הכי קל להאשים את ה"שיטה
מאת עזרא דלומי, 6.3.2007
יעקב חזן, ז"ל

 

 

 

לא ניתן לדון ברצינות במשבר הקיבוץ, מבלי להתחשב בשינויים שחלו בחברה הישראלית ובגורליות השפעתם עליו ועל תודעת חבריו. זה לא רק "השיטה"


לפני כמה חודשים, במסגרת טיול בדרום, קפצתי לביקור אצל חברים ביוטבתה. כצפוי, השיחה עימם נסבה על החיים בקיבוץ: המצב הכלכלי, עתיד השיתוף, ההפרטות, "הפרזיטים", השיוכים, הפנסיה, בקיצור – כמעט כל מה שמדברים עליו קיבוצניקים הנפגשים זה עם זה.

 

וכך בעודנו "מברברים", שח לי חבר ותיק כי אם היה צריך להתחיל היום את הכל מחדש, ספק אם היה חוזר על ההרפתקה הקיבוצית. הסיבות? מה ששומעים מעת לעת מחברים ותיקים העורכים ספירת מלאי: הבנים והנכדים רחוקים בצפון, הצעירים פחות נלהבים להמשיך את המפעל, יש בטלנים שלא תורמים, לחברים בעיר יש הרבה יותר ועוד שאר ירקות הכוללים את "הקוטריי" הרגיל.

 

ובכל זאת, תהיתי ביני לביני, כאן הרי לא מדובר בקיבוץ מדשדש, אלא בסיפור הצלחה גדול, סמל להתיישבות חלוצית-שיתופית מפריחת מדבר, שהוכיחה עצמה מעל ומעבר, עם רמת חיים טובה, עם פעילות תרבותית, עם מפעל תעשייתי אדיר. אז למה גם כאן, ביוטבתה, מסתובב לו חבר ותיק עם מועקות האופייניות למי שחוו משבר גדול בקיבוצם? מה, בעצם, חסר לו?

***

חזרתי עשרים שנה אחורה, אל שיחה אחרת שקיימנו, מספר חברים, עם יעקב חזן, בעת שכבר נראה היה שהתנועה הקיבוצית נמצאת בראשיתו של מדרון תלול. בין שאר הדברים שאמר, הביע חזן חשש "ליכולת העמידה" של חברי הקיבוצים אם וכאשר המדינה תחדל לראות בהתיישבות את "הנשמה היתרה" של המפעל הציוני. הוא לא התכוון דווקא לתכנון החקלאי או לתנאי אשראי מיוחדים, שממילא הלכו ונכחדו בשינויי האקלים הכלכלי והמעבר לכלכלת שוק, אלא בעיקר ל"רוח התקופה" שהחלה להשתנות. במקום בגבו של הקיבוץ, החלה הרוח הזו לנשוב מולו ובפניו.

 

הוא סבר שהאהדה ויחס החשיבות שמעניקה החברה הישראלית לקיבוץ - היא התמורה המאפשרת לו לקיים את שליחותו, ולחבריו לשרוד את הוויתורים שהחיים הקולקטיביים והישיבה באזורים מרוחקים מחייבים. התמיכה הזו לא נבעה רק מסיבות לאומיות-ביטחוניות  של יישוב הספר, אלא גם מסיבות חברתית. עבור החברה הישראלית, שבראשיתה היתה הרבה יותר סולידארית, עם מאפיינים סוציאל דמוקרטיים, היה הקיבוץ – בעיניה ובעיני חבריו - גם מימוש של חזון ערכי-חברתי. חברת השוויון והצדק החברתי האולטימטיבית. מותג של המדינה המתחדשת.

 

"כשאהדה הציבורית תאבד", המשיך ואמר חזן, "יהיה הרבה יותר קשה לקיים את הקיבוץ, החברים ירצו תמורה אחרת." (הציטוטים מן הזיכרון). באומרו "תמורה אחרת", התכוון לכספית.

***

נראה שלא מדובר בתובנה חדשה. אדם מבקש תמורה לתרומתו. כך גם קיבוצניק, אפילו כזה ששליחותו – אומנותו, כלומר מי שחי בקיבוץ מתוך הכרה, לא רק מטעמי "איכות חיים וחינוך טוב לילדים". זה בוודאי נכון גם למי שעושה, למשל, שירות משמעותי בצה"ל. גם הוא רוצה לחוש שיש תמורה לתרומתו. אלא שבשונה מן "האיש ברחוב", כאן התמורה איננה אך ורק, או בעיקר - כספית. התמורה למעשה שליחותי, התחושה של "נבחרת חברתית",  נמדדת גם בהכרה והערכה ציבורית ובאופן ההתייחסות של המוסדות הממלכתיים ושל דעת הקהל לדרך חיים כזו. אלה הם מרכיבים הכרחיים במתכון ממנו נוצרת "גאוות יחידה". כאשר אלה אינם, גאוות היחידה מתפוגגת וצפוי שאת חסרונה תמלא דרישה לתמורה חלופית. ואם זו נמדדת בכסף או בשווה כסף, אזי הדרישה היא לתמורה כספית, "כמקובל בכל מקום בעולם".

 

תקצר היריעה מלדון כאן מה חולל את שינויי האקלים בחברה הישראלית ויחד עימה גם בחברה הקיבוצית; מה גרם לתהליך שעיקרו ותמציתו הוא המרת התמורה ערכית - נשמת אפם של חיים שליחותיים-שיתופיים – בתמורה כספית; מה הביא לשינויים כל כך קיצונים שבסופם התעצבה ההשקפה שמעמדו הערכי-ציבורי של היחיד – בארץ ונראה שגם בקיבוץ -  נקבע לפי מעמדו הכספי.

ישנן בוודאי שלל סיבות: היסטוריות, פוליטיות, אנושיות, פסיכולוגיות, כלכליות וגלובליות. ויש גם את מה שנראה בעיני רבים כ"חתירה לנורמאליות".

 

כך או כך, למעבר למדידת התמורה לתרומה בערכים כספיים בלבד, או בעיקר כספיים, יש השפעה מעקרת על הנכונות לשליחות, למשימתיות ולנכונות לוויתורים סולידאריים שחברה – לא כל שכן החברה הישראלית – זקוקה להם. ואלה לא נמדדים רק בכסף.

***

כי אם רק כסף, אנשים מוכשרים ובעלי יכולת ימצאו, אם ירצו, הזדמנויות כספיות קוסמות יותר במקומות אחרים. אוניברסיטה בישראל לעולם לא תוכל להתחרות בשכר שמעניקה אוניברסיטה יוקרתית בחו"ל. כספית, עמק הסיליקון יהיה לעולם יותר מפתה מאשר הר חוצבים (אזור ההיי-טק של ירושלים). לא פלא שאנחנו תמיד מאוימים על ידי חסידי השוק החופשי "שאם לא ניתן למוכשרים כגמולם, הם יברחו מהארץ". לא מקרה הוא שאיום דומה - "שהחזקים יעזבו" - נשמע גם מפי חסידי ההפרטה בקיבוצים, כל אימת שהם נתקלים בקושי לגייס את הרוב הדרוש להשגת מטרתם.

 

וכך, עם רוח תקופה כזו, די ברור שמי שהקים בזיעת אפו ישוב בערבה – מעשה שפעם נחשב לצעד נשגב, בעל ערך לאומי, שאין בו יחסי תרומה תמורה אישיים  – מתחיל לחוש "פראייר". מעשה השליחות שלו, שהופך לחסר ערך בעיני סביבתו, מאבד מערכו גם בעיניו.

***

עד כה, ברוב הדיונים שעסקו במשבר הקיבוץ, היתה התייחסות מועטה מדי ל"גורם הסביבתי". המבקרים המפריטים דיברו על "בולשביזם", על "שיטה שנכשלה", על "חוסר מוטיבציה", על "ניהול כושל", או על "קולקטיבי חונק". הם התעלמו משברם של יחסי הגומלין של הקיבוץ עם סביבתו. בעבר, בהיותם חיוביים, הם היוו זריקת מרץ תודעתית ומוראלית לחייו של הקיבוצניק. הזריקה המוראלית הזו אפשרה לו לשרוד קשיים ומשברים, לשאת במחירם של ויתורים, בלי להרגיש פראייר. זאת בידיעה שהוא זוכה להערכה, מתוך אמונה שסך הוויתורים האישיים שלו יוצר תשתית להעצמה חברתית ששכרה הקולקטיבי בצידה.

 

נראה שההתעלמות המפריטים מגורם החברה הסובבת לא היתה מקרית. ראשית, משום שהוא איננו משרת את התפיסה שמשבר הקיבוץ נבע רק מ"כישלון השיטה", בלא קשר להשתנות הסביבה; שנית, מה שיותר חשוב לענייננו, הוא שאנשים שמשאת נפשם היא להפריט כמעט את כל מה שחברתי וסולידארי, אינם מחשיבים מדי את היחסים החברתיים – לא בתוך הקיבוץ ולא בינו לבין סביבתו - שהרי מעתה המוקד הוא הפרט, לא החברה. נימוקים חברתיים, זה לא מה שחשוב. כשלפרט היחיד (בעיקר אם הפרט הוא אני) טוב – הכל טוב.

 

כך או כך, לא ניתן להבין באמת את משבר הקיבוץ, מבלי לקחת בחשבון את השינויים שחלה בסביבתו ואת גורליות השפעתם עליו ועל תודעת חבריו. תחושה מדכדכת של "למי אני עמל" המתקיימת לאורך זמן, יכולה לגרום לרוח נכאים במקומות שבהם התמורה הערכית והציבורית היא מרכיב מרכזי במנועי המוטיבציה של החבר.

***

לכאורה אפשר לטעון ש"הלך עלינו". שאם זה המצב ביחסי הקיבוץ עם החברה הישראלית, אזי אין לקיבוץ תקנה. אין לו אלא להתאים עצמו לסביבתו המופרטת כדי להיות "נורמאלי, כמו כולם". רק לכאורה. אלא שזהו איננו קרב אבוד. מה שנדרש כדי להתמודד עם המצב החדש הוא שרירים שיתופיים הרבה יותר חזקים; יכולת משופרת לחתור מול הרוח, במקום להתקפל ולהיגרר בזרמיה.

 

שייטי מפרשיות מכירים את הסיטואציה הזו של חתירה מול רוח נגדית. היא מצריכה מיומנות תחכום ויכולת "לסדר את הרוח"; היא מחייבת להשיל משקל מיותר ולנצל את הרוח הנגדית דווקא כדי להתקדם מולה. קוראים לזה "חתירה בגלסים", כלומר בזיג-זג מפרך – פעם שמאלה, פעם ימינה - כשהשקול של חתירה כזו שומר על הכיוון שנקבע. אמת, זו חתירה יותר איטית, יותר מפרכת, אך היא נאמנה לכיוון שנקבע. אל המגדלור של המפליגים. תנאי הכרחי להצלחה הוא שיש מטרה משותפת ושהיא ראויה.

 

כיוונה של הרוח עתיד להשתנות. במדורים הכלכליים, גם הימניים, ניתן לחוש בתחילתו של השינוי בכיוון. סדר היום החברתי הולך ותופס עוד ועוד מקום. הנתונים על הכאוס שיצרה ההפרטה האלימה הולכים ונערמים. המצב שבו גאידמק נעשה אחראי לפליטי המלחמה ודנקנר לבניית כיתות הלימוד עבור משרד החינוך, נראה אבסורדי גם עבור מי שראו בכלכלת שוק חופשי ובניאו ליברליזם  את חזון אחרית הימים שלהם. מצב העורף במלחמה האחרונה לימד שמדובר בבעיה קיומית ממש.

 

לא במקרה מי שחשו ראשונים באבסורד הם דווקא אנשים צעירים שהסנסורים שלהם עדיין טריים ורגישים. לא במקרה קמות הרבה קומונות עירוניות שעיסוקן המרכזי הוא חינוך לסולידאריות; לא במקרה נוצרות "קהילות זמן"  וקהילות אינטרנטיות לעזרה הדדית, שחבריהן תורמים ונתרמים בתחומי צריכה שונים; לא במקרה נושא הקואופרטיב זוכה לפריחה מחודשת. אלה ניצנים של חתירה מתוחכמת נגד הרוח,שכל כך מתבקשת בעידן שבו נזקי הקפיטאליזם הגס וההתפוררות שבאה בעקבותיו ניכרים לכל.

 

אולי זו החתירה נגד הרוח שבעצמה תיצור רוח נגדית חדשה שתאפשר לקיבוץ – לאחר שיבצע את ההתאמות הנדרשות, מבלי לוותר על עקרונות הליבה שלו – לנשום ביתר חופשיות. אם רוח כזאת אכן תישוב, סביר שחבר אשר בנה קיבוץ מוצלח בערבה, לא יחוש שכילה את זמנו ומאמציו לריק.


 

למאמרים של עזרא דלומי


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט