בין תנובה לדגניה - שלא כמו תנובה, שהופרטה ונמכרה לבלי שוב, ברוב "הקיבוצים המתחדשים" עדיין ניתן למתן את תהליכי ההפרטה ולהימנע מקפיטאליזם דורסני

בין תנובה לדגניה
מאת עלי קדם, 5.4.2007

 

 

שלא כמו תנובה, שהופרטה ונמכרה לבלי

שוב, ברוב "הקיבוצים המתחדשים"

עדיין ניתן למתן את תהליכי ההפרטה

ולהימנע מקפיטאליזם דורסני



בדגניה א', ליד השער של בית החינוך, היתה פעם מחלבה של תנובה. אבי ז"ל סיפר לי שבשנים ההן, כשעוד לא היו הרבה "פרייבטים" ואוטובוס היה יקר, מצאו החברים פטנט: הם היו קמים מוקדם בבוקר, עוזרים לנהג להעמיס את כדי החלב, ותמורת זאת זוכים במקום ישיבה עד תל אביב.

החודשיים האחרונים הביאו לנו שני אירועים סמוכים: מכירת תנובה לחברת ההשקעות הבינלאומית אייפקס, וההחלטה על "השינוי" בדגניה א', אם הקבוצות, שהפכה אותה מקיבוץ שיתופי ל"קיבוץ מתחדש".

אפשר לומר שאלו עוד שני מסמרים בארון הקבורה של התנועה הקיבוצית המקורית בפרט, ושל ארץ ישראל הסוציאליסטית העובדת בכלל.

מנהלי תנובה יכולים להשתבח במחיר המכירה הגבוה, ובכך ש"תנובה הוחזרה לבעלים", לזלזל ולשמוח לאידם של אלו שניסו לגבש  "חלופה ציונית" ונכשלו. לשיטתם הם בוודאי צודקים. צודק אולי גם מי שטוען שלא היתה ברירה, בבחינת "אם אינך יכול להכות בהם – הצטרף אליהם". מצד שני , הכיוון הוא ברור: עוד אגודה שיתופית מתפרקת ונמכרת לבעלי הון. עוד נכס חקלאי מועבר למי שעיקר עניינם בחלוקת דיווידנדים גבוהים לבעלי המניות, גם בצורה של הנפקות , אקזיטים ומימושים. עוד השתלטות של הון גלובלי, והפעם על "ספינת הדגל" של החקלאות השיתופית.

***

הסיפור של דגניה א' זכה להדים רבים בתקשורת. מה יותר סקסי ומושך רייטינג מאשר כשבקיבוץ הראשון, אם הקבוצות והקיבוצים, מחליטים החברים להיפרד מן החלום.  מה יותר סמלי מאשר היווצרות מעמדות של עשירים ועניים בקיבוצם של בוסל ויוסף ברץ.

לא קשה למצוא את הדמיון בין שתי ההפרטות. אלה שני מקרים בתהליך כללי וגורף, שיש לו שתי זרועות או ממדים: מצד אחד, בארץ הזאת "כל מה שזז" עובר לידיים של אוליגרכית המשפחות השליטות, המאיישות את המאיון העליון (רשימה חלקית: הבנקים, בתי הזיקוק, חברת אל על ועוד ועוד.) מצד שני וכתהליך משלים: העמקת הפערים הכלכליים-חברתיים, ופגיעה הולכת ומתמשכת בזכויות העובדים. יותר ויותר אנשים מועסקים בחוזים אישיים ללא כל הגנות סוציאליות, שלא לדבר על צבא העובדים הזרים נטולי הגנות, כשעל הפרק  כבר מונחת המנה הבא בתפריט – הגבלת או ביטול  זכות השביתה.

אך ישנו גם הבדל בין שני המקרים. הפרטת תנובה היא מהלך גורף ובלתי הפיך. כשתיעלם תרועת הפסטיבלים, עם הופעות של הגבעטרון , כיבוד נדיב למוזמנים, הרבה חיוכים וטפיחות על השכם והרבה הבטחות, ייווכחו יצרני החלב בהקדם שבעל(ת) המאה הוא גם בעל(ת) הדעה, ושמה שחשוב לו זו אך ורק השורה התחתונה במאזן.

 לעומת זאת, הקיבוצים המופרטים אינם עשויים מקשה אחת. חלקם – אולי הקטן – הלכו לשינוי קיצוני ועיקרו כל סממן של ערבות הדדית כלשהי בין החברים, תוך רמיסת זכויות עבר והפקרת הוותיקים ("האסקימוסים")  על הקרח. בשלב זה התעוררו התנועות להחזיר את הסוסים שברחו לאורווה, כלומר למנוע שינויים דרסטיים מידי שיהפכו את הקיבוץ ליישוב כפרי ללא כל שותפות וסולידאריות. ברוב  הקיבוצים עדיין ניתן למתן את תהליך ההפרטה, תוך שמירת פערים סבירים בין החברים, וחשוב יותר – הבטחת  רמת חיים הוגנת לוותיקים ולחברים – רובם בנים – בני חמישים או שישים ויותר, שנזרקים היום ל"שוק", לאחר שנתנו את כל חיי העבודה שלהם לקיבוץ. בקיבוצים אלה עדיין ניתן לבחור בין מעבר מוחלט לקפיטליזם חזירי, לבין מודל הומאני שיבטא ולו במעט את העובדה שעד אתמול עוד היינו שותפים וחברים.

 

הכותב הוא חבר קיבוץ מעגן, מנהל שיווק בתיירות ואיש תקשורת

 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט