ספירת מלאי מטלטלת - למרות השיפור במצבם הכלכלי של רוב הקיבוצים, ולמרות מה שנראה כעצירת הדימום הדמוגראפי, ספירת המלאי של אמצע 2007 אינה מחמיאה - לא לדיפרנציאלים ולא לשיתופיים

ספירת מלאי מטלטלת
מאת אלישע שפירא, 18.4.2007

 

למרות השיפור במצבם הכלכלי של רוב הקיבוצים, ולמרות מה שנראה כעצירת הדימום הדמוגראפי, ספירת המלאי של אמצע 2007 אינה מחמיאה - לא לדיפרנציאלים ולא לשיתופיים



הכנס השנתי של השיתופיים יוקדש השנה לקשר ולהשפעות ההדדיות שבין הקיבוץ לחברה הישראלית. הדיון קשה וטעון אך חשיבותו רבה, לנו חברי הקיבוצים ולחברה הישראלית בכלל. הוא קשה היות והוא נערך בתחושה קשה של כישלון. כישלון השמאל החברתי אל מול התופעות של העמקת הפערים, ריסוק הסולידאריות החברתית וההפרטות הנוגסות בכל. מול כל אלו לא קם ולא התייצב כוח ציבורי משמעותי, חברתי  פוליטי, שיאבק על שינוי המגמות. כוח שילחם על פתרונות סוציאל דמוקרטיים בנוסח המדינות המפותחות בצפון אירופה.

 

 גם לאחר מלחמת לבנון השנייה, בה נוכחנו בתוצאות העגומות של  "הפרטת האחריות", כאשר מאות אלפי אזרחים בצפון הופקרו על ידי המדינה, עדיין איננו רואים תחילתה של התארגנות חברתית פוליטית חדשה שתשנה כיוון. את החלל שנוצר בזמן המלחמה מילאו באופן חלקי כמה בעלי הון (ה"אוליגרכים") ואלפי אזרחים טובים, ביניהם רבים בתנועה הקיבוצית, שנחלצו לעזרת תושבי הצפון. אך ברור לכל כי אלו אינם תחליף לאחריות הכוללת של המדינה והחברה כולה.

 

הדיון נערך גם על רקע תחושת הכישלון של התנועה הקיבוצית. תחושת הכישלון שראשיתה במשבר הכלכלי של שנות השמונים והתשעים והמשכה הנהירה של קיבוצים רבים לפתרונות דיפרנציאליים, המכונים: "התחדשות". פתרונות שעלולים לדרדר קיבוצים רבים לפערים ולריסוק הסולידאריות, כפי שקורה ברובה של החברה הישראלית.

 

ההשפעות הסביבתיות

 מול כל אחד מהתהליכים הקשים במציאות הישראלית, מתרחש תהליך דומה גם בתנועה הקיבוצית. שונה אמנם בעוצמתו, בזמן הנתון, אך דומה במהותו ובמגמתו.

הדבר נכון לגבי הפערים, לגבי העברת הנכסים המשותפים לידיים פרטיות, לגבי הפיחות בערבות ההדדית וריסוק הסולידאריות ולגבי תרבות הניהול והשלטון.

מי שהאמין בקיומנו כאי נפרד, מנותק מהשפעות הסביבה, חייב להודות כי הנורמות והערכים החיצוניים הולכים וחודרים אלינו. בדיון שהתקיים לאחרונה על השכר של פעילי התנועה, טען בפני אחד הדוברים, מבלי להתבלבל: "הרי מקובל כי על עבודה שונה משלמים שכר שונה". נכון כך מקובל, השאלה היכן. במקום שכך מקובל, שם גם הבריאות, החינוך וההשכלה, נקבעים בהתאם לאפשרויות השונות, הנובעות מהשכר השונה בגין עבודה שונה. כל כך פשוט.

 

 האמת שרבים בתנועה הקיבוצית אינם ששים להדמות לחברה הישראלית על כל תחלואיה. הם מאמינים שיוכלו להתמיד ולקיים מציאות שונה בביתם. הדבר נכון בוודאי לגבי הקיבוצים השיתופיים והוא נכון במידה רבה גם לגבי רבים בקיבוצים הדיפרנציאליים, המקווים שיוכלו לייצב מעין "קו שני". קו פחות שיתופי – שוויוני, אך הרבה יותר סולידארי ושיתופי מכלל החברה. המציאות מלמדת שהדבר אינו פשוט ואינו מובן מאליו. אין זה סביר לקוות שכולם יהיו כמונו, אך ללא שותפים, ללא מעגלים נוספים של אנשים המונעים על ידי ערכים ושאיפות דומות לשלנו, וללא השתתפותנו במאבקים על דמותה של כלל החברה הישראלית, אין לנו סיכוי לקיים אפילו חלק ממה שחשוב לנו.

 

 

שילוב בין מאבק פנימי לחיצוני

החברה בישראל אינה מצפה ל"תרומתנו", על אף העובדה שרבים מאיתנו ממשיכים לתרום למשימותיה השונות. כמובן שאיננו יכולים ואיננו צריכים להתחרות עם תרומתם הכספית של ה"אוליגרכים", גאידמאק, לבייב ואחרים. (במאמר מוסגר יש לומר כי ההשוואה בין העשייה רבת השנים, בחינוך בקיבוצים, בתנועות הנוער, בקליטת העלייה וכו', לבין תרומתם הכספית של ה"אוליגרכים", כפי שמשווה ארנון אבני ב"שווים", היא חסרת שחר ומעליבה).

 

החברה הישראלית אינה ישות אחת ברורה ומובנת, שאפשר לומר עליה למה היא מצפה ולמה היא זקוקה. די לנו בידיעה כי ישנם חלקים בחברה הזקוקים ומצפים להשתתפותנו במאבקים על דמותה של החברה. מבלי להפחית בחשיבות התרומות השונות, בעבר והיום, תרומתנו היותר חשובה לחברה תהיה השתתפותנו במאבק על שינוי המציאות החברתית – כלכלית בישראל. לא פחות מכך גם אנו עצמנו זקוקים לשותפות הזו. אנחנו זקוקים לה למען החברה והמדינה שאנחנו אזרחיה, ולמען הסיכוי להמשיך להיות החברה הייחודית שאנחנו רוצים להמשיך להיות. התנועה הקיבוצית מעולם לא ראתה בקיומה חזות הכול. היא תפסה את עצמה כחלק מהחזון הציוני, כפי שהיא ראתה את המהפכה הציונית כמרכיב הכרחי ביצירתה הייחודית.

 

תפקידו של החלק היותר שיתופי – שוויוני, בתנועות הקיבוציות, לחפש כל דרך לשילוב המאבק הפנימי על דמותם של הקיבוצים והתנועה, במאבק על דמותה וערכיה של החברה בישראל. תרומתנו יכולה להיות משולשת: בעצם היותנו מודל מצליח של חיים שיתופיים - שוויוניים, בהייתנו בין מחפשי הנתיבים להתחדשות סולידארית ושיתופית, ובהשתתפותנו בבניית קואליציה חברתית, סוציאל דמוקרטית, בישראל.

לכן החלטנו להקדיש את הכנס הקרוב לדיון שיטווה את החוטים המקשרים בין הלבטים וחיפושי הדרך בקיבוצים, לבין אלו שמעסיקים את החברה הישראלית בכלל.

 

***

למרות השיפור במצבם הכלכלי של רוב הקיבוצים, ולמרות מה שנראה כעצירת הדימום הדמוגראפי (המצטבר) באוכלוסיית הקיבוצים, ספירת המלאי של אמצע שנת  2007 אינה מחמיאה לתנועה הקיבוצית. היא אינה מחמיאה גם למעגל הקיבוצים השיתופיים, המתפלגים בין אלו המגלים יציבות וביטחון, לבין אלו הנושרים למעגל הדיפרנציאלי. היא קשה מאוד לחברה הישראלית, המטלטלת בין ממצאי דו"ח העוני, לשורה המתארכת של ראשי הציבור המוזמנים לחקירה במשטרה. זה הרקע עליו נערך חשבון הנפש האישי והמשותף, אותו יש לעשות באומץ, כואב ככל שיהיה. חשבון הנפש יהיה עקר אם לא יביא לבחירה מחודשת בחזון ראוי ומלהיב, חזון שנרצה להיאבק על הגשמתו.  

 

 

מפגן האגו, ארנון אבני, שווים, 12.4.2007
למאמרים והזמנה לקראת הכנס - 10/5 במשמר העמר
למאמרים של אלישע שפירא


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט