תודעה מפגרת - הטענות על "קיבוץ בולשביקי", שבו מתערבים הוועדות וסידור העבודה בחיי הפרט, הן לכול היותר זיכרון רחוק - תודעה של פעם, המפגרת אחרי ההתרחשויות הריאליות

תודעה מפגרת

מאת אלישע שפירא, 24.7.2007

ראשי > קיבוץ-קיבוץ


 

 

הטענות על "קיבוץ בולשביקי", שבו מתערבים הוועדות וסידור העבודה בחיי הפרט, הן לכול היותר זיכרון רחוק - תודעה של פעם, המפגרת אחרי ההתרחשויות הריאליות

 

בעקבות רשימתי הקודמת, על "שוויון וחירות", התקשרה אלי חברה שאני נוהג להקשיב לדבריה ואמרה: "אלישע, הרשימה שלך על הקשר בין שוויון וחירות מצוינת, בנויה ומנוסחת היטב ועקבית עם הרעיונות שאתה מביע. אבל אני רוצה להגיד לך שהמעבר לקיבוץ דיפרנציאלי היה עבורי 'חגיגת שחרור'. שינוי שיצר חוויה משמעותית של חירות" (הציטוט מהזיכרון). חשבתי לעצמי כי יש לחירות מימד נוסף, והוא תחושת החירות. התחושה שאינה מסכמת עובדות "אובייקטיביות", אך היא ממשית כמו כל עובדה אחרת.

 

***

ניסיתי לבחון  את החירות הזו, את "תחושת החירות", דרך היסטוריית החירות של משפחתי: סבי קנה את חירותו בגיל 16, כאשר יחד עם חבר נעוריו עזב את בית הוריו ואת עיירתו החסידית, והלך ללמוד תורה ממתנגד, הרב חנוך הנדל פרידלנד, שהיה ידוע כציוני. זאת כי חשקה נפשם של הנערים בציונות. לאחר שסבי הוסמך לרבנות בהיותו בן 18,שימש רוב חייו הבוגרים כמורה בבתי-ספר עבריים. בתי-ספר שלימדו מדעים, תורה, תלמוד וגמרא בעברית. זו הייתה בחירתו.

 

אבי קנה את חירותו בהגיעו לבר מצווה, כאשר הודיע להוריו כי בחר להיות חילוני. את נעוריו עשה ב"השומר-הצעיר" ואת בגרותו בקיבוץ, בארץ ישראל. זו הייתה בחירתו.

אמי נולדה בניו-יורק, ב"ארץ הזהב והאפשרויות הבלתי מוגבלות". את חירותה רכשה כאשר החליטה לעלות כחלוצה לארץ-ישראל , לבנות את חייה בקיבוץ.

 

אני נולדתי לארץ-ישראל ולקיבוץ. כאשר התגייסתי לצבא בחרתי לשרת בשריון, למרות שלא היה חייל התנדבותי. אחר-כך בחרתי לחזור לקיבוץ, לעבודה בחקלאות. לא בחרתי את התפקידים שמילאתי בקיבוץ ובתנועה, בחרו בי. כך גם לא בחרתי לנהל את המפעל בשלוש עשרה השנים האחרונות. עשיתי זאת כי הקיבוץ ביקש ולא היה לי תירוץ טוב למה שלא לעשות זאת. את כל התפקידים שלא בחרתי בהם אהבתי ומכולם נהניתי. כל חיי אני חי בהרגשת חירות רבה, למרות המחויבויות הרבות, מיעוט הזמן הפנוי והאחריות שתמיד הייתה מוטלת עלי. בכל אלו אני זוכר ומודע לבחירה אחת חשובה שהנחתה אותי תמיד. בחרתי להוביל ולהשפיע. להיות שותף פעיל בעיצוב הסביבה בה אני חי. בחרתי כך בידיעה שהאלטרנטיבה היא להיות מושפע ומובל על-ידי אחרים. להשאיר לאחרים לעצב את המעגלים המשפיעים על חיי. זו חוויית החירות שלי.

 

"האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אמר המשורר. אמירה יפה, אך נכונה רק בחלקה. מולדתנו היא תבנית נוף אנשיה, לא פחות מכפי שאנשיה הם תבנית נופה. זו ההתרחשות הדיאלקטית. 

 

ברוח זו יש להבין את אמירתו של חוקר המדבר והבדואים, שקבע: "הבדואי אינו בן המדבר, הבדואי הוא אבי המדבר". כרגיל, זו לא כל האמת, אבל גם זו אמת. זו אמת מספיקה בשביל חוויית החירות האישית והקולקטיבית. המשותף לכל המסופר עד כאן הוא מימד החוויה הסובייקטיבית. ההבנה כי קבלת עול מצוות, כמו הבנת הגבולות או מגבלות, אלו שאנחנו בוחרים בהם, יש עמן חוויה של חירות. לטעמי, זו ההגדרה היותר קולעת של מהות החירות: "החופש לבחור יחד עם האחריות לבחירתך". אם תרצו, שילוב של "מוסר הכוונה" יחד עם "מוסר התוצאה".

 

***

 

כאשר חברי הקיבוצים מדברים על תחושה של שלילת חירותם האישית, הם מגייסים את הטיעונים על ריבוי הוועדות המנהלות את חייהם, ואת "סידור העבודה" של פעם, המכונים ביחד: "תסמונת המטפלת". בשיחה על נושאים אלו לפני שנים אחדות, סיפר פרופסור ידוע לכלכלה, חבר קיבוץ וותיק, כי הקולגות שלו בחו"ל אינם יכולים להבין איך מסכימים חברי הקיבוץ לעבוד על-פי הנחיית סדרן העבודה. התבוננתי במרצה המלומד וחשבתי לעצמי: מתי בפעם האחרונה שלח אותו סדרן העבודה ללול או לפלחה? מתי בפעם האחרונה הוא פגש סדרן עבודה מקרוב? מתי, לאחרונה, שלח סדרן עבודה כלשהו את מישהו לעבודה במקום שצריך? אולי החבר'ה שכחו לספר לו מה קורה בקיבוץ? איש משאבי-האנוש של היום, אם הוא ממלא את תפקידו בנאמנות, מציע לחברים אפשרויות לבחירתם. הוא מנסה להדריכם ומסייע להם למצוא פרנסה מתאימה. הפחות מוצלחים שבאנשי מש"א אינם עושים אפילו את זה. כך גם קשה להיזכר מתי בפעם האחרונה קבעה וועדת השתלמות לחברים מה ילמדו. הטענות בדבר התערבות הוועדות וסידור העבודה בחיי הפרט הן לכל היותר זיכרון רחוק. הן התודעה של פעם. התודעה המפגרת תמיד אחרי ההתרחשויות הריאליות.

 

כאשר אסיפת החברים מאשרת את תקציבי הצריכה, כאשר וועדת ההשתלמות מקצה את התקציב הציבורי על-פי תור או על-פי סדר קדימויות שקבע הקיבוץ, זו הזכות היתירה של חברי הקיבוץ, שהם יכולים להשתתף בקביעת המדיניות ובביצועה. זו מהות הניהול העצמי המשותף. ניהול עצמי, על-ידי הציבור ועל ידי מי שהציבור בחר בהם. זו הדרך בה אנו יכולים להשתתף בניהול חיינו. זכות השמורה לחברי הקיבוצים, יותר מכפי שהיא ניתנת בכל שיטה אחרת.

 

***

רק מי שלא התנסה בחוויית חוסר האונים, המאפיין רבים ממפגשי האזרחים עם שרירות הלב של פקידי הבנקים למשכנתאות, וועדות הבנייה והתכנון העירוניות, אנשי מינהל מקרקעי ישראל, רשויות המיסים, מנגנוני קופות החולים ודומיהם, יכול להעלות טענה כוללנית כנגד התלות של חברי הקיבוץ בוועדות הקיבוץ. טענות אלו הן צירוף של חוסר פרספקטיבה סבירה, יחד עם זיכרונות של נהלים ישנים (עתיקים) שכבר מזמן אינם מתקיימים בפועל.

 

במציאות הנרקמת היום בקיבוצים, מתחיל להיות מורגש דווקא חוסר במעורבות ואכפתיות של הציבור כלפי החברים. יותר ויותר חברים חשים בדידות ואדישות מעיקה. נראה שהתודעה בדבר המעורבות והתערבות היתר משקפת מציאות שנעלמה, בעוד שבמציאות הנוכחת נוצרו תנאים המצדיקים תנועה חוזרת של מטוטלת הניהול (החברתי) העצמי והמשותף.

 


ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט