שיתופי-חדשני - הדרך השלישית בקיבוץ (ב') - סוד הצלחת השיתוף באורטל, בנוסף לחדשנות ולשינוי, הוא אופי המנהיגות, שהיא ערכית, סמכותית ומחויבת לעקרונות הקיבוץ השיתופי. לשנת השלושים של אורטל

שיתופי - חדשני

הדרך השלישית בקיבוץ (ב') - סוד הצלחת השיתוף באורטל, בנוסף לחדשנות ולשינוי, הוא אופי המנהיגות, שהיא ערכית, סמכותית ומחויבת לעקרונות הקיבוץ השיתופי. לשנת השלושים של אורטל

מאת אורי הייטנר - 6.3.2008

 

התהליך המשפטי של "סיווג הקיבוץ", חילק את הקיבוצים ל"קיבוץ מסורתי" ול"קיבוץ מתחדש". זו מכבסת מילים, המעידה על גישתם של מובילי התהליך (מזכיר התק"צ גברי בר-גיל והמזכיר הקודם נתן טל), שרצו להאדיר את הקיבוץ המופרט. ההגדרה הנכונה היא "קיבוץ שיתופי" לעומת "קיבוץ מופרט" או "קיבוץ דיפרנציאלי".

 

מה מתחדש בקיבוץ שהפריט את עצמו לדעת? בסך הכל מדובר באימוץ אורח החיים המקובל בידי רוב מוחלט של אוכלוסיית העולם במאות השנים האחרונות. מה קיבוץ ביישוב כזה? רק ההיסטוריה שלו.

 

קיבוץ מתחדש, הוא בראש ובראשונה קיבוץ, שגילה יצירתיות וחדשנות ובנה דרך קיבוצית חדשה. אין זה נכון לקרוא לאורטל "קיבוץ מסורתי". אורטל היא התגלמות המושג "הקיבוץ המתחדש", או "הקיבוץ החדש".

 

לא אחת שואלים אותי איך זה שנשארנו "הקיבוץ של פעם"? יש השואלים זאת באהדה, יש השואלים בהערצה, יש השואלים בתמיהה, יש השואלים בלעג. התשובה הנכונה לשאלה הזאת, היא שאנו לא, ממש לא, "הקיבוץ של פעם".

 

אנחנו קיבוץ שיתופי מתחדש. לא קידשנו את השיטה הקיבוצית, אלא שמרנו על הליבה הערכית שלה, באמצעות שינויים ורפורמות, וויתור על מה נראה כתפל ולא רלוונטי.

 

איני מדבר על הלינה המשותפת – אורטל קמה בעיצומו של תהליך הפרידה של התנועה הקיבוצית משגיאתו ההיסטורית הקשה ביותר, הלינה המשותפת. גם איני מדבר על האיסור, בשנותיה הראשונות של אורטל, להחזיק בבית טלוויזיה צבעונית, והאישור למי שיש לו טלוויזיה כזאת להחזיק אותה בבית, אך לא לפתוח אותה... ניתן להתייחס לאנקדוטה הזו כמחלת ילדות.

***

בעשור הראשון, אורטל בנתה עצמה כקיבוץ מסורתי לכל דבר, הקיבוץ של פעם, פשוטו כמשמעו. אולם כבר בשלהי שנות ה-80 החל תהליך השינוי באורטל, שבו נבחן "הקיבוץ הישן" ותוקנו חולייו. החוליים שתוקנו, הם אותם חוליים שגרמו לקיבוצים רבים להפרטה. באורטל התמודדנו עמם באמצעות שינוי, תוך שמירה על עקרונות השיתוף. אורטל גילתה מקוריות, חדשנות ויצירתיות בתהליכי השינוי, מתוך הבנה שהשמרנות היא אויב השיתוף.

 

הבעיות בהן טיפלנו במהלך השנים:

- אין מספיק חופש לחבר הקיבוץ.

- תלות החבר בהחלטות של מזכיר / מזכירות / ועדות / סדרנים.

- אין לחבר כמעט בחירה בנוגע לעבודתו וקיים קושי בבניית קריירה מקצועית.

- תלות החבר בסידור הרכב. בעיית ניידות קשה.

- תקציב אישי קטן ומגביל.

- חיבור בעייתי בין משק לקהילה: פוגע בהתנהלות העסקית של ענפי המשק ומשפיע לרעה על היכולת של הקהילה לנהוג על פי ערכיה.

- חוסר יעילות, בזבוז.

- בעיית מוטיבציה בעבודה.

- היעדר ביטחון סוציאלי.

- אי יכולת לבנות בהיעדר בנייה תקציבית.

- חוסר נחת מן העובדה שהנקלטים אינם נדרשים לתת דבר והופכים לשותפים מלאים בנכס.

- דירות קטנות.

 

השינויים שנעשו (לאו דווקא לפי סדר חשיבות או סדר ביצוע):

 

- הפרטות של הצריכה הפרטית - כשתהליך החל, החבר קיבל תקציב אישי קטן, והיו אינספור סעיפים של תקציבי צריכה "נורמטיביים" שחבר היה מזוכה עליהם על פי שימוש: למשל - תיקון שעונים, תספורת. מוצרים חופשיים רבים באקונומיה ובסופר, כולל טיטולים, טמפונים, סבסוד סיגריות (לא להאמין!) ועוד ועוד ועוד ועוד. את כל הסעיפים הקטנים והמעצבנים הללו הכנסנו מיד לתקציב ובהמשך גם את הדברים הגדולים: חשמל, ריהוט, חו"ל, רכב, חוגים ועוד, תקציבים גדולים ומשמעותיים, שהפרטתם הקטינה את התלות בוועדות והגדילה את החופש של החבר ואת תקציבו האישי. העיקרון של החלטותינו בנושא הצריכה, היה הפרטה של מה שמיועד לפרט, שמירה על מה שמחזק את הקהילה ואת היחד באחריות הקיבוץ (תרבות, חדר אוכל, חינוך משותף), שמירה על הערבות ההדדית (בריאות, רווחה) באחריות המשותפת.

 

- הגדלה משמעותית של התקציב האישי, בעיקר באמצעות הפרטת הצריכה כשעל כך הוספנו גם את תקציב הוותק. הגישה שלנו לא היתה, כמו בחלק מן הקיבוצים, "נגדיל לחברים את התקציב כדי שיהיה שקט תעשייתי", אלא תפיסה של מקסימום חופש לחבר, תוך שמירה על המסגרת התקציבית של הקהילה ועל עקרונות הקיבוץ.

 

- קבלת עקרון העבודה החופשית וביטול סידור העבודה. בניגוד לעבר, כל חבר עובד היכן שרוצה, בתנאי שיעמוד במחויבויות ההתפרנסות. עידוד חברים גם לעבודות חוץ ולפתיחת יזמויות עסקיות בתוך אורטל.

 

- הגדלת האוטונומיה של החבר והקטנת ההתערבות בחייו. ביטול ועדות מיותרות שהחבר היה תלוי בהן.

 

- הרחבת הדירות. מתן אפשרות לחבר לעצב את תוך דירתו על פי רצונו (אך לא את המעטפת). מתן אפשרות כזו נחשבה בעבר אנטיתזה לעקרונות הקיבוץ.

 

- הקמת היחידה לפיתוח משאבי אנוש כגורם מרכזי וחשוב ביותר בקהילה האורטלית. תכנית מסלולים אישיים, שבה אורטל השקיעה סכומי עתק בהשכלה ורכישת מקצוע לחבר. העיקרון: התפתחות מקסימאלית של החבר היא מטרה מרכזית של הקיבוץ והיא הערבות ההדדית האמיתית המתאימה לתקופתנו. כבר ב-1990 הקמנו את היחידה. לא היה כדבר הזה בתנועה הקיבוצית. אנו לא דיברנו בסגנון של "ניתן לצעירים לממש את עצמם כדי שלא יברחו", כפשרה על העקרונות, כביכול, אלא ראינו בהתפתחות האישית עיקרון יסוד בחיי הקיבוץ השיתופי החדש ולכן – מחוייבות של הקיבוץ לחבריו.

 

- אפשרות להחזקת רכב פרטי (כבר ב-1993! להערכתי, הראשונים בתנועה הקיבוצית). נושא הרכב מדגים את הראש האורטלי הייחודי. פעלנו על פי שתי תובנות: 1. התלות של הפרט במערכת בתחום הניידות היא בלתי נסבלת. הגדיר זאת היטב יהודה הראל בספרו "הקיבוץ החדש": אם אתה צריך רכב להלוויה, עליך להזמין אותו שבועיים מראש. 2. חוסר שוויון בין חברים בעלי תפקידי ניהול, שיש להם רכב צמוד ממקום עבודתם, לשאר החברים התלויים במערכת. התהליך נעשה במספר שלבים תוך תיקון פנימי, וכלל הלוואות ייחודיות בתנאים טובים לנושא זה במיוחד, ומתן תשובות של זמינות כמעט מוחלטת של רכבי הסידור למשתמשיו, במספר כלי הרכב שבסידור ובמחויבות לספק רכב במהירות רבה.

 

- הפרדת העסק מן הקהילה. התנהלות עסקית של העסק, על פי עקרונות השוק החופשי עמו הוא מתחרה. הקטנה כמעט מלאה של רעשי הקהילה בהתנהלות העסקית. חיוב העסקים (וגם ענפי הקהילה) על עבודת החברים – אמיתית דיפרנציאלית. ההפרדה הזו מנוגדת להשקפת העולם המסורתית של הקיבוץ, הרואה כאידיאל את האינטגרציה בין המשק והחברה. בעיניי, זו אחת המהפכות המרכזיות שהנהגנו באורטל (החלטה זו מומשה בהדרגה, לאורך 13 שנים, במספר תהליכים אסטרטגיים).

 

- שינוי שנבע מהפרדת העסק מהקהילה הוא התנהלות רציונלית של הקהילה בתחום הכספי – בשאיפה להגיע למצב שבו תתבסס על שכר החברים + הכנסות ענפי הקהילה + חלוקת רווחי העסק (על פי מודל מוסכם מראש). עדיין העסק מסבסד את גרעון הקהילה, אך הסבסוד הולך וקטן משנה לשנה, ואני מאמין שלא רחוק היום בו נגמל ממנו.

 

- כל חבר, כולל עובדי פנים, מקבלים דו"ח אודות השכר הריאלי שהם מכניסים לקופת הקהילה. עבודה עם החברים להגדלה הדרגתית של השכר שהם מכניסים. אווירה הדורשת מהחבר מחוייבות לעבודה, מוסר עבודה, מחוייבות לפרנסה. הגדרה ברורה של חובת העבודה וחובת הפרנסה של החבר. אפשרות לסנקציות כלפי חברים שאינם ממלאים את חובותיהם. גם השינויים הללו הם תוצאת הפרדת העסק מהקהילה. איני מקבל את המושג "החבר אחראי לפרנסתו", כיוון שהוא איננו נכון – החבר אינו מתפרנס ישירות מעבודתו. ההגדרה הנכונה היא שהחבר אחראי לחלקו בפרנסת הקיבוץ. מכל מקום, אין ספק ששינוי זה, כמו שינויים רבים אחרים, הגדיל באופן דרמטי את האחריות הנדרשת מחבר הקיבוץ, לעומת חממת הקיבוץ הישן, שאפשרה לחברים להיות ראשים קטנים. לדעתי, יש עוד מקום לשיפור בנדון.

 

- צבירת ימי שבתון לחברים, על מנת לאפשר להם את הבחירה לקחת בעתיד חופשות ארוכות. אפשרות להעברה בין בני הזוג. מי שאינו עומד בחובת העבודה, מכל סיבה שהיא, אינו מקבל את הימים.

 

- מעבר לחמישה ימי עבודה בשבוע.

 

- בשלב מוקדם מאוד, כשחברי אורטל עוד היו צעירים מאוד וכמעט לא היה גרעון אקטוארי, אורטל דאגה לפנסיות טובות (יחסית) לחברים ולמרכיבים נוספים של ביטחון סוציאלי, כולל ביטוח בריאות, אבדן כושר עבודה, מרכיבי ביטוח חיים וחיסכון. בעבר, דיבור על פנסיה בקיבוץ היה כפירה לעיקר. מה פתאום פנסיה? "הערבות ההדדית היא הביטחון הסוציאלי שלנו. היום אנו מפרנסים את ילדינו, וכשנזדקן הם יפרנסו אותנו". במשבר בתנועה הקיבוצית, הנושא הכואב ביותר היה הקשישים שנותרו ללא ביטחון סוציאלי, ובקיבוצים רבים שהופרטו הם נזרקו לכלבים. קשה להבין היום את הראייה לרחוק, התעוזה והמהפכניות בהחלטתנו אודות פנסיה לחברים. את ההחלטה קיבלנו ב-1990, כשהגיל הממוצע של חברי אורטל היה 29 (!) והיא מומשה בפועל ב-1993.

 

- החלטה גורפת שאורטל אינה עוסקת בסוגיית הרכוש הפרטי של החבר. יש כאן פשרה על עקרונות השיתוף והשוויון (בניגוד לשינויים האחרים שאין בהם כל פשרה על עקרונות

אמיתיים) והעדפת ערך חופש הפרט. היתה זו גם החלטה פרגמאטית, כדי להימנע ממצבים של שקר בחיינו (רישום דירות על שם האח וכד').

 

- גביית דמי קליטה בגובה 50,000$. החלטה שנבעה הן מצורך אמיתי – יצירת אפשרות לבנות, שהיא תנאי הכרחי ליכולת לקלוט. אך היתה לכך גם סיבה עקרונית: חיזוק השוויון. הנקלט מגיע לקיבוץ והופך שותף מלא בכל הנכסים שחברי הקיבוץ צברו מיום היווסדו. בשיטה הישנה הדרישה מהנקלט היתה להכניס את כל רכושו לקיבוץ ובכך ליישם את עקרון השוויון. מיותר לציין שהדרישה הזאת נשארה על הנייר. דמי הקליטה נותנים לכך מענה.

 

- פתיחת ענפי אורטל והתפקידים (למעט מזכיר הקיבוץ) לעבודה שכירה, הן על מנת לאפשר לחברים לעבוד לפי רצונם בבית ובחוץ, והן כדי לאפשר קליטה לעבודה של המתאימים ביותר, ולאו דווקא חברי קיבוץ (זכות סירוב ראשונה לחברים, כששאר הקריטריונים שווים).

***

בכל השינויים שמרנו על העיקר:

 

- הפרדה מוחלטת בין תרומה לתמורה. ההפרדה הזו היא היא הקיבוץ על רגל אחת: חברה שבה איני עובד כדי להתעשר באופן אישי, אלא כדי ליצור קופה שבה אתחלק עם חבריי שותפיי, על פי העיקרון של "מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד על פי צרכיו".

 

- ערבות הדדית מלאה בתחומי החינוך, הרווחה, הבריאות, חד"א ותרבות. יש לציין, שגם את התחומים הללו ייעלנו מאוד – פתיחתם לשכירים, דרישה להתנהלות תקציבית תקינה, רווח ממכירת שירותים ללקוחות חיצוניים. בשוליים – הפרטת בזבוזים (כמו למשל נסיעות הורים למטרות חינוך, נסיעות בריאות עד רמה מסויימת, הפער בין רפואה ציבורית לרפואה פרטית כאשר יש אלטרנטיבה ציבורית מתאימה ועוד).

 

בדיעבד – אורטל נשארה קיבוץ שיתופי, לא למרות השינויים, אלא הודות לשינויים. ההפרדה בין עיקר לתפל אפשרה התאמת הקיבוץ לתקופה ולסביבה בלי לפגוע בעקרונות הקיבוץ. המסר של אורטל, הוא שאיננו מחוייבים למחירי הקיבוץ השיתופי כאל מובן מאליו. יש לנסות להוריד את המחירים הללו (פגיעה בחופש, תקציב נמוך, חוסר ניידות וכו') ככל הניתן. המטרה היא לאפשר ככל הניתן לחברים לממש את כל רצונותיהם, למעט רצון להתעשר באופן פרטי. באורטל עיצבנו מודל קיבוצי חדש – קיבוץ של אינדיבידואליסטים.

 

****

 

סוד הצלחת השיתוף באורטל, בנוסף לחדשנות ולשינוי, הוא אופי המנהיגות. אורטל התאפיינה תמיד במנהיגות חזקה, ערכית, מוערכת ובעלת סמכות בעיני הציבור. המנהיגות מחוייבת לעקרונות הקיבוץ השיתופי. בניגוד למה שקרה בקיבוצים רבים – בעלי ההכנסות הגבוהות ביותר מן העבודה, לא דחפו להפרטה, אלא היו הנאמנים ביותר להמשך השיתוף. המנהיגות תמיד גילתה דוגמה אישית, ללא הנחות, בנושאים כמו תורנויות וכו'. אין באורטל תופעות של מנהיגות אינטרסנטית המנצלת את כוחה למטרות אישיות.

 

* גורם נוסף שאיפשר את ההצלחה הוא הדרוגיות של השינויים, ועשייתם תוך למידה  ובתהליכים משתפים. בדיון הציבורי עלו החששות שמא השינויים עלולים להביא להפרטת הקיבוץ. ביטוי החשש הזה מצד אחד, והמחוייבות למנוע את התגשמותו מצד שני, מנעו מאיתנו החלטות פזיזות.

 

* את כל אלה לא היינו יכולים להגשים, אלמלא הקפדנו תמיד לשמור על רמה גבוהה של חיי קהילה, על איכות החיים הראויה לחברים – מערכת חינוך מצויינת, חיי תרבות וחגים ברמה גבוהה, עלון שבועי היוצא לאורך עשרות שנים באופן קבוע, קהילה חמה ואוהבת העוטפת את החבר ברגעי אושר ולהבדיל – מחלה ואבל, ועוד.

 

הערה – המאמר (על שני חלקיו) מבוסס על סדרת מאמרים שכתבתי בעלון אורטל, בטורי השבועי "בעיניים פקוחות", לכבוד שנת השלושים. בהמשך הסדרה הצבעתי על כיוונים רצויים להמשך התהליך בשנים הבאות. את הצעותיי אלה, בהקשר האורטלי, לא אציג בבמה זו, אך אטפטף את רעיונותיי, בהקשר כלל קיבוצי, במאמרים שאפרסם בטור זה.

 

למאמרים של אורי הייטנר
 

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט