עוטי חג, דאגה ותקווה - קשה להבטיח לעצמנו חיים קלים ונוחים בעתיד הקרוב, אך אני יכול להבטיח לכם מאבק ראוי שאסור לחדול ממנו. אם נתמיד - ייתכן ונצליח. דברים בפתח כנס המט"ש

עוטי חג, דאגה ותקווה - קשה להבטיח לעצמנו חיים קלים ונוחים בעתיד הקרוב, אך אני יכול להבטיח לכם מאבק ראוי שאסור לחדול ממנו, מאבק שאם נתמיד בו - ייתכן ונצליח. דברים בפתח כנס המט"ש

מאת אלישע שפירא - 9.8.2008

 

 

בשלהי מלחמת העצמאות פרסם המשורר נתן אלתרמן דו"ח לאומה, בשם: "מגש הכסף". אלתרמן מתאר שם את מצב האומה, בין כאב ואימה לתקווה: 

 

"היא (האומה) לטקס תיכון,

היא תקום אל מול סהר,

ועמדה טרם יום עוטה חג ואימה"...

 

עלינו אפשר לומר, בשינוי קל למילותיו של המשורר, כי אנו כאן והיום, בבוקר זה, בכנס בגן שמואל: "עוטי חג, דאגה ותקווה".

 

יש מקום לדאגה, כי המצב אינו טוב. הוא לא השתפר מאז הכנס הקודם, לפני שנה במשמר העמק. ישראל מודל אלפיים ושמונה, היא חברה מוכת פערים הולכים ומעמיקים. חברה הממשיכה להפריט את עצמה ללא דעת, חברה המזניחה ומפקירה את אזרחיה, איש איש לגורלו. במדינה בה המובילים אימצו ב"קנאות אידיאולוגית" את "ערכי התחרות האכזרית", בחברה שהמירה את שפתה לשפת השוק, אל נהיה מופתעים כאשר המדינה אכן משתחררת מאחריותה. ממשלות ישראל שיחררו את עצמן מהאחריות לשוויון ההזדמנויות בחינוך, מקידום ההשכלה הגבוהה ומהאחריות לבריאות ולרווחה. ממשלת ישראל  האחרונה חצתה את כל הקווים, בהתנערותה מאחריותה למיגון בתי אזרחיה באזורי הסיכון.

כאשר אין ברירה אחרת, מותר למדינה לסכן את חייליה כדי להגן על האזרחים. זו אפילו חובתה. אסור למדינה, בשום מקרה, להפקיר את חיי אזרחיה ולמנוע מהם מיגון סביר, לאחר יותר משבע שנים של חיים תחת איום מוחשי.

האם זו ציפייה מוגזמת? מסתבר שכן.

קשה לומר זאת, אבל זו האמת. 

***

היינו לחברה שאזרחיה חשים יותר ויותר כ"נתינים" ופחות ופחות כ"שותפים" בעלי זכויות. לפני ימים אחדים התקיים באילת "כנס קיסריה", מקום בו צמרת השלטון התחככה עם האוליגרכים של ההון. הצירוף של כוח השלטון וכוח ההון אינם מותירים מקום, כמעט, ל"כוחה של הזכות". הזכות העומדת ביסוד המדינה המודרנית. הזכות השווה השמורה לכל אזרח ואזרח. הזכות שאינה אמורה להירכש בכוח, ואינה אמורה להינתן כמעשה של חסד. הזכות הפשוטה והמובנת להשתתף בעשייה וליהנות מפירותיה. עבור הזכות הזו, נחוץ לנו שינוי כיוון, שינוי ערכים, שינוי שפה, שינוי שלטון. שינוי שרבים חשים בצורך בו, אך רק מעטים מאמינים שהוא אפשרי ועושים למענו. בכנס זה, עלינו לשאול את עצמנו מה נוכל אנו לעשות כדי להביא את השינוי המיוחל.   

 

התנועה הקיבוצית מזדנבת

למרבה הצער, התנועה הקיבוצית ברובה מזדנבת אחרי כלל החברה הישראלית. רוב קיבוציה השתלבו או משתלבים בחברת הפערים. גם אצלנו נמשכת הנסיגה מחברה של שוויון וסולידאריות, לחברת פערים מופרטת. חברה שבמהלך הנסיגה מהסולידאריות והערבות הדדית הרבה, גולשת לפעמים עד גבול "הקפיטליזם הדורסני". לא תמיד משכילים הקיבוצים לעצור על הגבול ולעיתים הם חוצים את הגבול שבין הסביר, לבלתי סביר, למנוכר ואכזרי. עדיין מהדהדת באוזנינו זעקתו של הסופר אמנון שמוש, בשם ה"חלוצים הקשישים", בוני הגליל והארץ כולה. קריאתו להנהגת התנועה למנוע "קפיטליזם חזירי" במקומותינו.

***

למרות כל מה שראינו ולמדנו, למרות המחקרים, הסקרים והממצאים, למרות ההתפכחות מחזון "הקפיטאליזם הנחמד", הבלתי מזיק, לאחר ההתפכחות מהאשליה שאפשר לקיים לאורך זמן פערים כלכליים עמוקים יחד עם סולידאריות וערבות הדדית, נמשך המעבר של קיבוצים וחבריהם לעבר הקיבוץ הדיפרנציאלי.

 אמנם אין זה אותו "גל הצונאמי" שעבר על התנועה הקיבוצית בשנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים. הזרם האדיר שסחף קיבוצים רבים התמתן אך לא נבלם.

גם בשנה האחרונה חצו קיבוצים נוספים את "הרוביקון" אל מחוזות השכר הדיפרנציאלי, הקרוי בשפת הכאילו: "רשת ביטחון". וישנם קיבוצים אחדים נוספים, הממשיכים להתלבט. חלקם עשויים לפרוש בעתיד מהמעגל השיתופי.

היום אנחנו 88 קיבוצים שיתופיים על פי ספירת רשם האגודות השיתופיות, ומעט פחות על פי ספירתנו. כך או כך, איש אינו יכול לנבא ולערוב לנו כמה יישארו איתנו בעתיד. יעקב גדיש ז"ל, אמר לפני שנים, כאשר רוב הקיבוצים היו עדיין שיתופיים:

"אם יהיו בעתיד חמישים קיבוצים, שחבריהם יהיו נחושים ואיתנים בדעתם להמשיך בדרך השיתופית, זה יהיה הישג רב וחשוב". אנחנו מאמינים ומקווים ליותר, אך לא נוותר על דרכנו גם אם יהיו פחות. אנחנו נמשיך במסע כנגד הרוח הרעה של התקופה, נמשיך לצעוד עם כל מי שירצה לצעוד איתנו.

 

ייאוש איננו תוכנית עבודה

הדאגה לעתיד הקיבוצים השיתופיים מציקה וטורפת את לילותיהם של רבים, לפעמים עד גבול הייאוש. אך ראוי לזכור כי דאגה ויאוש אינם תוכנית עבודה. הם אינם יועץ טוב למאבק על הדרך. מאבקי הבלימה דרשו מאיתנו משאבים רבים. הם היו והינם נכונים והכרחיים, אך הם אינם יכולים להביא לשינוי המגמות ולפריצת הדרך. עלינו להמשיך בבלימה, אך עלינו להעביר את עיקר המאמצים להתחדשות שיתופית. התחדשות שתקרין על החברה הישראלית כולה. תוכנית העבודה שלנו נגזרת מהערכת הקשיים, מהחזון ומהתקווה גם יחד. מהתקווה ומהאמונה שבכוחנו לשנות את הכיוון. לשם כך הרחבנו והעמקנו את פעילותנו:  

  • נכנסנו לעשייה בתחומי החינוך.
  • הפעלנו צוות לתוכניות הדרכה לגיל הנעורים.
  • הפעלנו צוות צעירים, שיפתח כלים לשיח עם הצעירים ולשיח של הצעירים, בינם לבין עצמם. 
  • לאחרונה השלמנו מחקר שבדק את "זרמי העומק" והמגמות בקיבוצים השיתופיים. מחקר שישמש אותנו ככלי עבודה לחיזוק ולהתמודדות על דרכנו.
  • "מעוף", חברת הייעוץ שלנו, מפתחת כלים חדשים, שיתופיים וקואופרטיבים.   
  • גייסנו רכזת הסברה, כדי לפתוח את התריסים ולהגיע לתודעתם של רבים, ונכנסו לשיתוף פעולה עם יוזמי כתב העט "חברה", כדי לשדרגו ולהרחיב את תפוצתו, ככלי ייחודי לחשיבה "סוציאל-דמוקרטית" בישראל. זאת בנוסף לעיתון האלקטרוני שלנו "שווים".  

***

בתוך כל אלה נמשיך לחזק גם את הקיבוצים הדיפרנציאליים, אלו מביניהם שרוצים לקיים ולטפח מרכיבי שותפות וערבות הדדית משמעותית:

  • אנחנו שותפים ליוזמה לשנות את המחויבות לפנסיה, מההתחייבות ל"פנסיית מינימום" להתחייבות ל"פנסיה הוגנת", המושתתת על יכולתו ומצבו של כל קיבוץ.
  • נמשיך להיאבק על חובתה של התנועה להגדיר ולקבוע גבולות לפערים.
  • נמשיך לפעול לחיזוק הסיוע בין הקיבוצים, על בסיס עבודת צוות החשיבה שעבד ביוזמת המטה, ברשותו של חיים ילין. 
  • נפעל יחד עם אחרים לפיתוח ובניית כלים חדשים לחיזוק הקיבוצים, באזורים ובתנועה. כלים משותפים, שיהיו בעלי אופי קואופרטיבי בעיקרם.
  • נהיה שותפים בחיזוק מדיניות הקרקעות התנועתית, כדי לקיים את עקרון "המשבצת הקרקעית הכוללת", המוחכרת לאגודה השיתופית בלבד.

            כאשר מי שירצה לשייך נכסים לחברים יעשה זאת בהסדרים פנימיים.

  • ובמיוחד נמשיך לתמוך בתנועות הנוער, ויחד איתן להגביר את העשייה החינוכית בכל הקיבוצים, במעגלי הנוער, הפנימיים והחיצוניים.   

 הברית השיתופית

על רקע כל אלה ומעבר לכל אלה נחוצה לנו מאוד הברית השיתופית. הברית שתאחד את מאמציהם של הקיבוצים השיתופיים, הנאבקים על ההתחדשות השיתופית בתוכם, יחד עם הרוח הצעירה והמבטיחה של הקיבוצים העירוניים, של תנועות הנוער והבוגרים, ושל הקבוצות השיתופיות המשימתיות, הקמות מכוח רצונם וחזונם של אנשים צעירים. צעירים שעבורם השותפות היא חזון מלהיב ואתגר מרתק.

צעירים המקדישים את מרצם ויוזמתם לחינוך ולהשפעה על המרחב הקיבוצי ועל החברה הישראלית בכלל. תהא זו ברית שיתופית של שונים: שונים בוותק, שונים בניסיון, שונים בצלקות שצברנו, שונים במשאבים העומדים לרשותנו, או בחסרונם. ברית שעיקרה חיזוק הדדי מתוך שיח משותף, רציני ומעמיק. שיח שבמרכזו ערכים ושפה שיתופית-שוויונית. שפה וערכים שעלינו לחלצם מהמצור בו הם נתונים מזה כמעט שנות דור. שפה וערכים שבשמם נפעל ביחד כדי לשנות את הכיוון, בקיבוצים ובחברה הישראלית.

 

עם כל הצער, הצלחתנו לא תימדד בחזרת הקיבוצים הדיפרנציאליים לחיק השותפות והשווין. הדבר כנראה אינו אפשרי בטווח הנראה לעין. הצלחתנו תהייה בתקווה ובאופק שיפתחו. באפשרות לכונן שוב חברה סולידארית, "סוציאל-דמוקרטית". אפשרות שהתנועה השיתופית תתחדש ותחזור להיות מובילה ומשפיעה.

למען כל אלו אנו נפגשים כאן היום, כדי לקדם את הברית השיתופית – שוויונית שלנו.

 

אינני יכול להבטיח לעצמנו חיים קלים ונוחים בעתיד הקרוב.

אני יכול להבטיח לכם רק מאבק ראוי שאסור לחדול ממנו.

מאבק שאם נתמיד בו יתכן שנצליח.

כך אנחנו עומדים כאן היום, בשונה במעט מדברי המשורר:

"עוטי חג, דאגה ותקווה".

 

דברים שנאמרו בכנס השיתופי השנתי

למאמרים של אלישע שפירא

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט