שיתופי-חדשני - שיתופיות וולונטרית - בניית חלופות שיתופיות למצוקות שמובילות קיבוצים להפרטה, היא הדרך החיובית למאבק על השיתופיות, ולא דרכי כפייה, תקנונים ובתי משפט

שיתופיחדשני / אורי הייטנר

שיתופיות וולונטרית - בניית חלופות שיתופיות למצוקות שמובילות קיבוצים להפרטה, היא הדרך החיובית למאבק על השיתופיות, ולא דרכי כפייה, תקנונים ובתי משפט

 

11.8.2008

 

אחד הדברים היפים בקיבוץ הוא הוולונטריות שבו. הוולונטריות היא המבחינה בין הקיבוץ, לבין ניסיונות אחרים בהיסטוריה להנהיג חברה המבוססת על השוויון. "חירות, שוויון ואחווה" – אלה הם שלושת היסודות של המהפכה הצרפתית. אידאולוגיות מודרניות רבות רואות עצמן כמגשימות רעיונות המהפכה הצרפתית. אולם מקובל לחשוב שקיימת סתירה בין חירות ושוויון; שאי אפשר ליצור שוויון, אלא בכפייה. הקיבוץ הוכיח את ההיפך – ניתן גם ניתן לקיים חברה שוויונית ושיתופית שלא בכפיה. יתכן שאין דרך ליצור שוויון במדינה ללא כפייה, אך הדבר אפשרי בקהילה קטנה, המבוססת על בחירה. החברים בקיבוץ בחרו לחיות בקיבוץ והם חופשיים לעזוב את הקיבוץ כאשר יחפצו בכך. הם קיבלו על עצמם את חיי השותפות, הערבות ההדדית והשוויון יחד עם החברים עמם הם בחרו לחלוק את חייהם.

 

חבר קיבוץ שאינו מאמין בדרך, רשאי לעזוב את הקיבוץ. הוא גם רשאי להישאר בקיבוץ, כיוון שהקיבוץ אינו רק אידאולוגיה ואדם יכול לחיות בדרך חיים קיבוצית גם בלי להאמין בה, מתוך קשר למקום ולאנשים ורצון להמשיך להיות חלק מן הקהילה.

 

הוולונטריות אינה רק במימד האישי - הבחירה של הפרט אם להיות חבר בקהילה שיתופית, אלא גם ברמת הציבור. קהילה תהיה קיבוץ שיתופי כל עוד חבריה ירצו בכך. אם הם ירצו לשנות את אורחות חייהם, זו זכותם המלאה.

 

הוולונטריות הזאת, הן האישית והן הציבורית, היא היופי שבקיבוץ. בלעדיה – אין טעם לקיבוץ. אין כל טעם לקיים קיבוץ מתוך כפיה.

***

תקנוני הקיבוצים מסייגים את היכולת של הקיבוץ לשנות את אורחות חייו, בדרישת רוב מיוחד, לרוב של 3/4 ובחלק מן המקומות – של 2/3. יש היגיון בדרישת הרוב המיוחד הזה – היא מגנה על חברי הקיבוץ, שבחרו בדרך חיים מסוימת בגיל צעיר ועל פיו בנו בעשר אצבעותיהם את הקיבוץ כל חייהם, תוך ויתור על אפשרויות כלכליות פרטיות, מפני חורבן עולמם באבחת הצבעה, במחטף, ברוב מקרי וכו'.

 

אך יש להודות שיש בעייתיות בדרישת הרוב המיוחד. דרישה זאת עלולה ליצור מצב שבו המיעוט כופה את דעתו על הרוב. דווקא בחברה שהוולונטריות היא אחד העקרונות היפים שבה, יכול להיווצר מצב שבו 26% מהחברים כופה את רצונו על רוב גדול של החברים ומכתיב לו אורח חיים שאין הוא רוצה בו. כפיה כזאת לא תוכל להחזיק מעמד זמן רב.

 

איני מציע לבטל את דרישת הרוב המיוחד, שיש בו הגיון רב ורגישות רבה (אם כי אני חושב ש-3/4 הוא רף גבוה מידי. באורטל שינינו את התקנון באמצע שנות התשעים כאשר קבענו רף של 2/3). אבל אי אפשר לעגן את השיתופיות על התקנון הזה, כאשר הרוב רוצה להפסיק להיות קיבוץ שיתופי. הרוב המיוחד הוא אמצעי לעכב החלטה כזאת כדי לאפשר שיקול דעת נוסף וחשיבה מחודשת. הוא אמצי לאזן ולמתן החלטות. אסור שיהיה כלי לכפיית השיתופיות.

 

קיבוץ שרוב חבריו רוצים הפרטה – אין טעם לכך שיהיה שיתופי. במצב כזה, ראוי שהמיעוט יבין את המצב, וישתמש בכוח שמקנה לו התקנון, כדי להגיע להידברות על מנת לאפשר לשינוי לעבור באופן אנושי ומתחשב ומתוך הסכמה רחבה. אין טעם להשתמש בכוח התקנון כדי למנוע מהרוב לקבוע את אורחות החיים. מלחמת מאסף תקנונית כזאת, עלולה לרסק את הקהילה.

***

מפעם לפעם אנו קוראים על מלחמות מאסף כאלו – על חברים בקיבוצים שרובם הגדול מעוניין בהפרטה, הנאחזים בתקנון הזה כבקרנות המזבח ואף גוררים את קיבוציהם לבתי המשפט, ומנסים לגרור את הזרם השיתופי כולו למלחמה הזאת. איני מבין את הטעם במלחמות הללו, שנראות יותר כמלחמות נקם, מאשר כמאבק על דרכו של היישוב. השיטה של "תמות נפשי עם פלישתים" היא שיטה פסולה וחסרת אחריות ואין לה מקום בחברה מתוקנת.

 

על הזרם השיתופי להמנע מהיגררות לפינות הללו. על הזרם השיתופי להיאבק על הדרך השיתופיות בדרכי נועם ולא במלחמות משפטיות. בניית חלופות שיתופיות למצוקות שמובילות קיבוצים להפרטה, היא הדרך החיובית למאבק על השיתופיות, ולא דרכי כפיה, תקנונים ובתי משפט. על הזרם השיתופי לסייע לחברים בקיבוצים מופרטים הנפגעים בשל החלטות לא הוגנות שעלולות לפגוע בעתידם, בפנסיה שלהם וכו'. בעניינים אלה מדובר בעשיית צדק לאנשים שעלולים להיפגע מדורסנות של הרוב. אך את החלטת הרוב אודות דרך החיים ביישוב, יש לכבד.

 

הקיבוץ הוא דרך ובית. גם אם הקיבוץ איבד את דרכו, ראוי לשמור עליו, ככל הניתן, כבית, כקהילה. חבר קיבוץ, שקיבוצו הופרט והוא התנגד להחלטה, יחליט לאן מופנות פניו – לעזיבה או להשארות בבית וניסיון לקיים בו לכל הפחות חיי קהילה תקינים, להבטיח בתוכו מקסימום צדק ומינימום פערים. אחריותי לבית אינה נגמרת ברגע שהרוב החליט אחרת מדעתי.

 

למאמרים של אורי הייטנר

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט