על גרידיות ועל טבע האדם

על גרידיות ועל טבע האדם

מאת עזרא דלומי – 24.4.2009

 

 

בתהליכי ההפרטה משמשות רפליקות כגון "הקיבוץ מנוגד לטבע האדם", "מלחמה בפרזיטים", ו"אחריות החבר לפרנסתו", כיסוי לרצונם של חזקים להתעשר על חשבון  הקופה הציבורית ועל חשבונם של חלשים 

 

חלק מהתגובות שהתייחסו (במהדורת האינטרנט) לרשימתי בגיליון הקודם - על הביקור בבארי ועל ארוחת שבת ב"טעם של פעם" – לא הפתיעו. שהרי הטענה שהעלו, כי "רק קיבוץ עשיר יכולים להרשות לעצמו שיתוף וחדר אוכל פתוח", כבר כמעט והפכה לאקסיומה. כך קורה בדרך כלל לטיעון שחוזרים עליו שוב ושוב, גם אם אין בו ממש. האמירה "שיתוף זה לעשירים בלבד", הפכה למעין חוק טבע. וכך, כל אימת שקיבוץ נקלע לקושי, קופצים המשנים ומסבירים שרק עשירים יכולים לקיים שיתוף ומי שרוצה לצאת ממשבר, מוטב שיפריט את עצמו, כי אין דרך אחרת. עובדה, כך עושה הרוב. עובדה, כך עושה "כל העולם". ואם לא די בכך, הנה בא טיעון המחץ האומר שקיבוץ בכלל מנוגד ל"טבע האדם", כלומר, עד כה חיינו בטעות ועכשיו גילינו את האור. ואם זה לא די משכנע, אז תמיד נמצאים חמשת "הפרזיטים החיים על חשבון הכלל", שהדרך ל"חינוכם" היא באמצעות "מכה בכיסם", כלומר - שכר דיפרנציאלי.

***

 בסרט "הקרב האחרון של דגניה", שהוקרן בערוץ 2 במוצאי חג הפסח, יש רגע "מכונן" בו מתווכחים חברה וחבר בני גיל הביניים – האחד תומך בהפרטה, השנייה - מתנגדת. נתפסתי לרגע הזה משום שהוא ממצה את עיקר הוויכוח. הוא מקלף אותו מטיעוני הסרק על אין ברירה וכורח המציאות. "אני רוצה שיהיה כאן כפר תבור", אומר התומך בהפרטה ובאחת חושף שלא מדובר ב"פרזיטים" או "במשבר", אלא ברצון בחיים פרטיים, נטולי שיתוף, מודל שחולמים עליו, להערכתי, רוב המפריטים. "בסדר, אז תלך לכפר תבור, למה את רוצה להפוך את דגניה לכפר תבור?" שואלת בחוסר אונים המתנגדת, הנמצאת במיעוט (הציטוט מן הזיכרון). דקה אחר כך מסביר היו"ר הכלכלי, הרוצה בשיתוף, שלדגניה א' אין בכלל בעיה כלכלית ויש די רזרבות לפנסיה ולקיום. באחת מרסקת הדקה הזאת בסרט את הטיעון שההפרטה היא תוצר של משבר ושההליכה אליה היא רק משום "כורח המציאות".

ולא רק דגניה – גם שמיר וכפר עזה בחרו בהפרטה כשהיו בשיא אונם הכלכלי, "מכיוון שההפרטה ממילא תבוא ומוטב לעשות זאת מעמדת כוח". מצד שני, הסביר נציג סאסא בכנס המטה השיתופי שנערך בחודש אפריל באפעל, שרק שילוב ידיים והתעקשות על הדרך המשותפת הביאו לסאסא את עושרו והצלחתו הנוכחיים, כיוון שמפעל כמו פלסן לא יכול היה לקום בקיבוץ מופרט. כלומר, מצב כלכלי ירוד לא בהכרח חייב להוביל להפרטה ולפירוק השותפות; הוא יכול לשמש מסלול להמראה חדשה.

***

הפרטה נעשית קודם כל מבחירה, לא מאונס ולא מכורח. אכן, תנאים של חולשה הם מניע להתהוותה, אך הסיבה לה נובעת קודם כל מרצונם של בעלי הכוח והיכולת להשיג הכנסה גבוהה מחוץ לקיבוץ, שלא לתרום יותר ממאמציהם למען הכלל, אלא "לעשות לביתם". נמאס להם לקחת אחריות בלא תמורה חומרית עודפת.       

האווירה בחברה החיצונית ששורר בה אקלים של תחרות ושוק חופשי, כמו גם העייפות והחרדות של "הקולות הצפים" בתוך הקיבוץ, מעניקים להם רוח גבית.  בסך הכל מדובר במשחק כוחות לא בלתי לגיטימי, שהרי בסופו של דבר זו הכרעה בין רוב ומיעוט, אך זו בשום אופן איננה הכרעה הנובעת מאילוצים חיצוניים, או מהכרח שאין לעמוד בפניו, כפי שמרבים לספר לנו. אנשים, מבחירה, מחסלים את החיים הציבוריים "שעולים כסף" – חדר אוכל, מועדון, השכלה גבוהה – משום שהם רואים במרחב הציבורי סרח עודף ומיותר ומעדיפים על פניו את דלת אמותיהם. שהרי העושר הלא קטן הנצבר בשיטה החדשה בידי מעטים, מקבלי השכר הגבוה, יכול להיות מחולק גם באופן שוויוני, או שחלקו יופנה לצרכים ציבוריים, כגון חדר אוכל, אלמלא זכה האגואיזם להילה של קדושה כפי שהוא זוכה לה כיום.

***

עד כמה מתעתעת שפת ההפרטה יכולנו ללמוד גם מן הטענה, שנטחנה בשנים האחרונות בזירה הלאומית, ש"לממשלה אסור לעשות עסקים" (אפילו בית סוהר כבר אסור לה להקים) ו"מי שצריך להוביל את הכלכלה הוא המגזר הפרטי" וש"חברות ציבוריות הן בזבזניות". המשבר הכלכלי הנוכחי, שכולו תוצר של התפיסה שעודדה מקסימיזציה של רווח אישי כערך עליון, תוך הבטחה שעושרם של בודדים יחלחל אל כלל החברה, חשף לפתע את הצורך בממשלה ואת הנואשות להשתמש בכספי משלמי המיסים כדי לחלץ כל מיני טייקונים, שעד אתמול השתאינו למראה קסמיהם וקסמם. פתאום הם זקוקים לממשלה ולכספנו כדי שיוכלו לפרוע הלוואות; פתאום ערבות מדינה – זו שאסור לה לעשות עסקים – הפכה לקרש ההצלה שלהם; פתאום בלעדי המדינה, עלולה הכלכלה להיכנס לקיפאון שאיש לא יידע כיצד לצאת ממנו.

***

הצבת העושר האישי כמגדלור והבוז לכל מה שהוא ציבורי-שליחותי, פגעו בכל מרקם חיינו: הטובים לא הלכו לפוליטיקה, הם הלכו לעסקים; השירות הציבורי – פקידות, צה"ל שירותי הביטחון – קלט לתוכו אנשים בינוניים שראו בו מקפצה גרידא, לא ייעוד. אבד האמון "בפוליטיקה המושחתת", נחלש האמון בצה"ל, נסדק הביטחון במשטרה שאת מקומה תפסו משטרות פרטיות. התופעה הזאת לא פסחה על הקיבוץ שעיקר יתרונו בהיותו חברה סולידארית, המעצימה את פרטיה, לא אוסף של פרטים המתחרים בשיטת תפוס כפי יכולתך.

 

מרבים להציע לנו להסתכל על משבר כעל הזדמנות: לבדוק איפה טעינו, לתקן ולצאת לדרך חדשה: וכשדיברו על "דרך חדשה", התכוונו בעיקר להפרטה, לשכר דיפרנציאלי, עם קצת תמיכה לחלשים. להיות אמריקה לעניים. אז הנה, עכשיו "הדרך החדשה" נתפסה בקלונה וקלקלתה וזו הזדמנות טובה לבדוק את תקפותן של הבשורות שהבטיחה.

***

המלצה לסיום: קראו את ספרו של אסף ענברי "הביתה" (הוצ' ידיעות ספרים). ענברי, בן אפיקים, מגיש תיעוד דוקומנטרי-ספרותי רגיש, אוהב, נוגע ללב של עלייתו ונפילתו של קיבוץ אפיקים. על עוצמתם של מאמינים, על הכוח לעמוד במשברים, על עריצות (בתום לב, אך לא רק) של הקולקטיב ועל ההתרסקות הכואבת. יש בספר לא מעט לקחים לימינו.

המאמר מתוך "במקום" (גיליון מס' 3 ) – ירחון המטה השיתופי וחוג העמקים   

   

למאמרים של עזרא דלומי

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט