נגד הרוח: שנינו ביחד וכל אחד לחוד - הקמת שתי קהילות - שיתופית ומופרטת - היא פתרון ראוי לקיבוצים בהם כל צד מנסה לכפות את עמדתו

נגד הרוח: שנינו ביחד וכל אחד לחוד

מאת עזרא דלומי

 

המשברים הקשים המלווים את תהליכי ההפרטה והמאבקים הקשים בין רוב למיעוט מציגים מחדש את הצורך לבחון את פתרון שתי הקהילות - מופרטת ושיתופית - בתוך אותו קיבוץ, על פי הכלל של איש באמונתו יחיה

 

נפתח במשל: אזרחים הקימו להם כפר עם ניחוח מסורתי. כפר של קהילה שביססה את חייה על סולידריות, שוויון וערבות הדדית. אלה היו עיקרי אמונתה - שוויון בין בני האדם ושוויון של ערך עבודתם. כקהילה, היה לה בית כנסת - חדר אוכל שבו אכלה, התכנסה ו"התפללה" שלוש פעמים ביום, 21 פעמים בשבוע. פעם נוספת בשבוע, במוצ"ש, התכנסה הקהילה כדי לדון באורחות חייה. נכון, תפילותיה לא היו מכוונות לישות אלוהית טרנסנדנטית. היו אלה בעיקר תפילות לעילוי האדם.

 

בבית הכנסת הזה היו מי שהתפללו בדבקות יתר, מי שהתפללו בפחות דבקות, אבל כללי האמונה העיקריים נתקיימו כמעט בידי כולם. תו הכשרות המקומי המקורי נקבע לפי הכלל של מכל אדם לפי יכולתו לכל אדם לפי צרכיו. תו מכביד. מחייב. תובעני. מעטים בסביבה אימצו את כללי הכשרות הללו. כמקובל, לא רבים נוטים להסתפח לקהילות בהן יש תווי כשרות מחייבים, לעתים מחמירים. לא במקרה היו בתוך הקהילה אנשים "שחיפפו" בתפילות, איחרו במשימות, עיצבנו את השאר - כך זה הרי בכל כל כנסת - אבל ככלל, עיקרי האמונה נשמרו. 

*** 

השנים הביאו עימן רוחות אחרות. לקהילה הצטרפו חברים חדשים נושאים עימם אמונות שונות, חילוניות ורפורמיסטיות; בנים בחרו שלא ללכת בדרך ההורים ולאמץ אורח חיים משלהם. אלה ואלה - ככל שגדל מספרם וככל שנספגו ברוחות אחרות - תבעו להכפיף את האחרים לאמונתם ולהפוך את סדריו של "בית הכנסת": להחליף את נוסח התפילה או לבטלו כליל, לסלק עיקרים שנקבעו והיו אף מי שדרשו המרת דת כללית.

 

פרץ מאבק חריף כשכל צד מבקש לספח אליו קהלים נוספים, כדי להכריע את המערכה לטובתו ולכפות את אמונתו על האחר. במקומות מסוימים התנהל המאבק מדלת לדלת עד שהושגה הכרעה בנקודות. אלא שבעניינים המכילים בתוכם מרכיב אמוני, הכרעה של רוב ומיעוט לא תמיד מהווה סוף פסוק. בעניינים אמוניים מיעוט, אם הוא באמת מאמין, הופך לעתים לאנוס וכעוס. יש אנוסים שקיבלו את הדין בשתיקה ובהשלמה, יש אנוסים שסירבו לקבל את הכרעת הדין וממשיכים ליקוד באמונתם ויש אנוסים שהם קצת מזה וקצת מזה.

 

***

חכמה יהודית, ולא רק יהודית, יכולה ללמד שיש עניינים מסוימים בהם פשרה של עמק השווה איננה תמיד אפשרית. נניח, למשל, ששני יהודים, אחד שומר כשרות, השני איננו שומר, מנסים להגיע לעמק השווה. על-פי ההיגיון "העסקי", עמק השווה ביניהם הוא מצב שבו כל אחד מהם אוכל קצת כשר וקצת לא כשר. קצת שומר שבת וקצת לא שומר. אלא שכאן להיגיון יש גם תוספות מכבידות של מטען רגשי, מסורת ואמונה. אם הוא היה עסקי-ניטרלי לא היו כמה זרמים ביהדות, היה רק זרם אחד. לא היו אורתודוקסים, רפורמים, קונסרבטיבים וחילונים כולם היו "יהודים-יהודים". ולא היו מוסלמים שיעים ומוסלמים סונים ולא היו נוצרים פרוטסטנטים ונוצרים קתולים. אבל עובדה שיש. עובדה שאנשים דבקים באמונתם בלא קשר אם הם "יוצאים מרוויחים" מזה חומרית. לעתים להיפך: הם משלמים בשביל אמונתם מחיר, היא כרוכה בוויתורים אישיים.

 

***

 את החכמה הבסיסית הזאת, שהיא גם מורכבת מאוד, לא למדו בקיבוצים. קוראים לה בפשטות "איש באמונתו יחיה". תרגום החכמה הזאת לשדה המערכה על אופיו של הקיבוץ צריך להתבטא בניסיון לאפשר הקמת יותר מקהילה קיבוצית אחת בישוב. בקיבוצים מופרטים שבהם יש שכונה, כבר קיימות שתי קהילות בעלות מאפיינים שונים. אז תהיה קהילה שלישית: אחת שיתופית, אחת מופרטת ואחת קהילתית. הרעיון זה איננו חדש, דן בו לראשונה (כמדומני) אליהו רגב מברעם. כיום, נוכח האירועים במעוז חיים ובעוד קיבוצים, נראה שחשוב להפוך בו ושוב להפוך בו, בניסיון לממשו.

 

אמת, אין מתכון מן המוכן, סט הנחיות המציע מבנה לישוב כזה. על זה צריך לעבוד. זהו אתגר מחשבתי שקשה להגזים בחשיבותו: כיצד לאפשר לשליש או יותר חברים שאינם רוצים להתפרט, להמשיך לתפקד כקהילה המקיימת אורח חיים שיתופי מלא. כיצד יתקיימו בקיבוץ "שני בתי כנסת". שהרי ברור היום מן הניסיון שלאחר שבירת הקוד השוויוני בתקציב, נסללה, ברוב המקרים, הדרך לחברה לא קיבוצית ולא שיתופית, גם אם יקראו לה "מתחדשת". גם הסקר שפורסם לאחרונה, המלמד על ירידה מתמשכת בתשלומי המיסים הפרוגרסיביים בקיבוצים המופרטים, מלמד שזהו הכיוון.

 

***

הדברים הללו נכתבים מנקודת מוצא לפיה מאבקם של מתנגדי ההפרטה כולל גם מרכיבים אמוניים והוא לא רק סחר סוסים המתנהל סביב השאלה מי יקרע לעצמו יותר נתחים בתהליך פירוק השותפות. באופן פרדוקסאלי מהלך כזה, אם יצליח, יכול להוריד מתחים בין מפריטים הרואים בשיתופיים כמי שנאחזים בקרנות המזבח כדי לבטל את רצון הרוב, לבין השיתופיים הרואים במפריטים כופרים החומדים את נכסי הקיבוץ. הנה נפתחה אפשרות שאיננה כניעה וויתור על עיקרי השקפה. אמונה היא דבר לגיטימי וצורך בסיסי של אנשים והחכמה היא לאפשר לכל קבוצה לחיות באמונתה מבלי לאונסה.

 

למאמרים של עזרא דלומי

ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט