התיקון הנכון

התיקון הנכון

מאת דורון נדיב, 27/7/2010

 

"דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה" (ברל כצנלסון). תגובה לגדעון שפירא

 

נכון הוא שחלק מהפגמים ברעיון הקבוץ והקבוצה הם תולדה של "השיטה", שהרי אין שיטה שהיא חסינה מפגמים. השאלה היא כיצד מתקנים את הפגמים בשיטה, ומתמודדים אתם, תוך הבנה שאין שלמות. שאלה נוספת היא מהי השיטה החברתית שלמרות פגמיה, היא היותר ראויה. האם, למשל, בדמוקרטיה הישראלית, או המערבית אין פגמים? והאם בשל פגמים אלה ראוי לוותר על צורת משטר זו, או לשפרה, בבחינת זהו המשטר הפחות גרוע, או הטוב יותר שהאנושות יצרה.

***

מרשימתו של גדעון שפירא ("גם השיטה אשמה") ניתן להבין שב-61 השנים האחרונות לא חלו תהליכי שינוי בקבוץ השיתופי, והזמן קפא בהם. קצרה היריעה מלהסבירם ברשימה זו, אך אם ניגע בכל תחום ותחום הקשורים לחברה ולמשק, ניווכח שהקבוץ השיתופי של שנת 2010 אינו דומה בהיבטים רבים לזה של שנת 1949. אלא שלמרות השינויים הרבים שעבר הוא שומר על ערכי הליבה שלו, שהם מקור חיותו. סולם ערכיו אינו בר חלוף כדוגמת "עשר הדיברות בתנ"ך". ערכים אינם מתיישנים, אך קיים עליהם מאבק מתמיד כיוון שהם מעצבים את החברה.

 

ערכי הליבה מתקשרים "לחזון המטה השיתופי", חזון שמבקש להתמודד עם המציאות המורכבת בחברה הישראלית והקיבוצית, מציאות בה התפישה הניאו ליבראלית כבשה את לב האומה והתנועה. בחזונו, ברעיונותיו ובמעשיו בא המטה השיתופי להתמודד עם תפישה זו ולהיאבק בה - להציע דרך שונה, דרך השואבת את מקור כוחה מהאבות המייסדים, תוך חידושה והתאמתה לרוח זמננו; דרך החותרת לתיקון חברתי מתבקש, הן בתנועה הקיבוצית והן בחברה הישראלית.

 

החזון - שלכתיבתו שותפים ותיקים וצעירים - מציע דרכי פעולה ושיתופי פעולה עם גופים הקרובים אליו ברעיון, כדי לקומם מחדש את תנועת העבודה הישראלית המתפוררת.

 

***

גדעון שפירא מציע לקיבוצים השיתופיים לאמץ את המודל הסקנדינבי. מודל זה "אומץ" לכאורה ע"י הקיבוצים הדיפרנציאלים, אלא שרק לכאורה. למעשה, קשה לקיים מודל סוציאל דמוקרטי כאשר הממסדים הקיבוציים, שהובילו את תהליכי ההפרטה, ועימם חלקים גדולים מן החברה הקיבוצית, אימצו תפישות ניאו-ליבראליות, של כלכלת שוק נטו. רוזוליו, גץ, רוזנר, וטופל[1], כבר הצביעו על כך במחקריהם, שהתנועה הקיבוצית הושפעה באופן מרחיק לכת מהחברה הישראלית, ואימצה את התרבות והשיח הניאו ליבראליים ואת רעיון ההפרטה.

 

במודל "רשת הביטחון" שהתקבל ע"י הקיבוצים הדיפרנציאלים, יש רכיבים רבים מהמודל הסקנדינבי, אלא שזמן לא רב לאחר שהמודל כבש את הקיבוצים, מתברר שב"רשת הביטחון" מתרבים החורים ופוחתת הרשת - יש ירידה בגובה המיסוי הפנימי, שחיקה בערבות ההדדית ועוד. כרסום זה חל כתוצאה, מהתשתית הרעיונית שעליה נבנה המודל - כצורת ביניים בדרך לפירוק השותפות. ואם לא זו הכוונה, אזי על הקיבוצים המופרטים לכונן "רשת הביטחון" ברת קיימא - לא אלסטית, ולהוביל תהליכים רעיוניים ומעשיים (למשל, בתחום הפערים) הקשורים לתפישה הסוציאל דמוקרטית.

***

גדעון שפירא קובע שמערכת החינוך שהקים המטה השיתופי חוזרת לסוף המאה ה-19, והיא בעלת גישה שמרנית.

 

ובכן, צוות החינוך של המטה השיתופי - שבו אני חבר ואשר גיבש את תפיסותיו במהלך השלוש השנים האחרונות - מאמין בתיקון חברתי, ומאמין בהתמודדות אמיתית עם משבר הזהות העמוק בו נמצאת התנועה הקיבוצית, ומערכת החינוך שלה. גילי, כמבוגר בחבורה הוא 47; יתר חברי הצוות הם צעירים גילאי 24-31. הצוות איננו תואם אף מסדר בולשביקי שגדעון שפירא אולי מעלה בעיני רוחו.

 

התפיסות החינוכיות שלנו מבקשות להתמודד עם תרבות הנוער בישראל שמושפעת מהשיח הפוסט מודרני שמרכיביו המרכזיים הם: אי אמון במדע, אי אמון באמת, אי אמון במוסר אוניברסאלי, אי אמון בתבונה האנושית, כאשר רעיונות אלה מבטאים חוסר אמונה בעתיד טוב יותר לאנושות

 

סמליה המרכזיים של תרבות זו הם: הכוח, המין והכסף, וביטוייה הקונקרטיים הם : הקניון, הפאב, והסם[2]. מול מגמות אלו אנו מתייצבים ומנסים להציע השקפת עולם ותוכנית חינוכית השואבות את מקור כוחן מרעיונות החינוך ההומניסטי, החינוך המשותף, תנועות הנוער, קבוצות הבוגרים, ומרעיונות המבוססים על ביקורת חברתית מבית מדרשה של המכללה החברתית כלכלית. אנו שואפים ליצור תרבות נוער אשר מאפייניה המרכזיים יהיו: הומניזם, סולידאריות, שוויון ערך האדם והעבודה, ואמונה בעתיד טוב יותר. כאשר הסמלים שלנו הם: עזרה הדדית, שותפות, התנדבות, יצירתיות, ייחודיות, ביקורת חברתית ועוד. הביטויים הקונקרטיים של רעיונותינו הם : ניהול עצמי,ערבי תרבות, פעולות התנועה, פעולות בחברה הישראלית, עבודה בקבוץ, מימוש עצמי, ועוד.

 

יצירה זו מעוגנת בפעולות תוך שיג ושיח אמיתי עם בני הנוער, ולא בדרכים דוגמאטיות כפי שגדעון שפירא מנסה להציג. אנו מציעים לבני הנוער להיות שותפים לדרך, בה יש סימני שאלה רבים, אך גם אמונה שניתן להשפיע ולעצב את החברה. הם יבחרו את דרכם תוך התלבטות, אולם לאחר שיחליטו, יש סיכוי שהחלטתם תהי פועל יוצא של בחירה מעמיקה בין השקפות עולם.

***

רעיונותיו של גדעון שפירא אינם חדשים: הוא מציע לקיבוצים השיתופיים לאמץ את מודל "רשת הביטחון", שבו בחרו כבר 200 קיבוצים. אלא שהמודל הסקנדינבי אינו יכול להתקיים לאורך זמן בהוויה ניאו-ליבראלית, כמו זו הקיימת בקיבוצי ההפרטה.

 

לפיכך, ראוי שהקיבוצים השיתופיים ובראשם המטה השיתופי, ימשיכו לבחון את דרכם לאור ערכי הליבה המכוננים שלהם, תוך חתירה מתמדת לתיקון חברתי. מדינת ישראל המנוכרת והמתנכרת לאזרחיה זקוקה שרוח הקבוץ תשוב לנשב במחוזותיה. אין תיקון נכון מזה.



[1] רוזנר וגץ - הקבוץ בעידן השינויים; רוזוליו - המשבר והשיטה; טופל - המנהלים החדשים.

[2] להרחבה ראה: צבי לביא, הייתכן חינוך בעידן הפוסט מודרני?; נמרוד אלוני, עלייתו ונפילתו של החינוך ההומניסטי: מהקלאסי לפוסט מודרני., בתוך גור זאב(עורך), חינוך בעידן השיח הפוסט מודרני, עמ' 13-43.

 
ארועים של המטה
מאמרים אחרונים
ידע לקיבוץ המתקדם
shitufi@tkz.co.il :ליאונרדו דה וינצ'י 13, 64733 | טל: 6925418 - 03 | פקס : 6925417 - 03 | דוא"ל
מופעל באמצעות מעוף, מגוון אפקט